סיפורי ג‘יפאי בשטח ארץ ישראל היפה עיצוב גרפי 2421392-052 מוזמנים לטייל בקולסי המילים של אורי בן דוד - גיפאי שמפליא לספר את סיפורי טיוליו בשטח כתב: אורי בן-דוד

סיפורי ג‘יפאי בשטח ארץ ישראל היפה כתב: אורי בן-דוד עיצוב: גליצ - עיצוב גרפי

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2 2421392-052 עיצוב גרפי כתב: אורי בן-דוד עיצוב: גליצ - עיצוב גרפי 2421392-052 il.co.glitz.www © כל הזכויות שמורות הכרתי את אורי בן-דוד בפייסבוק סיפורי השטח שלו נגעו בי, כאילו אני עצמי מטיילת ונמצאת שם בטבע ובשטח. איגדתי את כל סיפוריו ועיצבתי לספר - תיהנו

3 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי אני די חושב שלא תאמינו אבל מה איכפת לי, הנה הסיפור. אני נוסע לי על כביש הצפון בדרך מהעמק להר. בדרך אני שם לב שאיזה שביל מנופף לי בידו, אני מחזיר ניפוף והוא מזמין אותי בתנועת יד אליו. לא מהסס לשניה ויורד אליו שהרי שבילים זו העבודה שלי, אני חייב להכיר כל אחד... למה? ככה, זו העבודה שלי, אמרתי כבר. בעוד אני נע על השביל החביב, אני שומע צעקה לא חזקה עולה מצד ימין שלי, אני מפנה מבט והנה אל מרפסת סלע יפה עומד לו שפן סלע ומנופף לי בידו. אני מסתכל סביבי, שהרי לא הגיוני ששפן סלע יעשה לי סימנים, נכון? אולי הוא קורא למישהו אחר ואני סתם נידחף? די בתדהמה אני מסתכל עליו במבט שואל ומצביע על עצמי, הוא מהנהן בראשו חסר הצוואר ואני בשוק. עוצר את האוטו, לוקח את המצמלה וליתר ביטחון, כי אני יודע שלא יאמינו לי, מרים אותה לצילום. הוא פוער את פיו וצועק לי לא לצלם, אבל אני כבר צילמתי )יש הוכחה(, מצטער אני אומר לו ומרים את ידי לחזה כאומר סליחה. הוא מתרצה ומסמן לי לעלות למרפסת שלו. אני מתקרב, עולה למרפסת ולוחץ לו את היד. האמת תאמינו או שלא תאמינו 25 אפריל 2017

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 4 2421392-052 עיצוב גרפי קצת מסריח אבל למי איכפת, כמה פעמים כבר יצא לי לשבת עם שפן כזה. מחליפים מילות נימוס, אני שואל לשלום משפחתו וילדיו שמציצים מאחוריו, הוא לא מרשה לי לצלם אותם. יושבים ושותים, אני קפה שהכנתי לבד והוא, הוא שותה מיץ ירוק כזה שנוזל ומכתים את לחיו הימנית. שעה ישבתי איתו. היה כיף. כשקמתי לללכת אמרתי שלום וביקשתי שימסור שלום גם לאישתו.... וואלה תקע בי מבט. מפחיד. חשף שני ניבים חדים ואני הבנתי שאצל שפנים כאלה לא מדברים על האשה. אוי ואווי לדבר עליה. ביצעתי נסיגה מהירה כשפני אליו, בסוף עוד דפקתי לא תמונה על פניו הכועסות קצת, עליתי על האוטו והפלגתי משם. היה מעניין. מישהו לא מאמין? יש תמונות ממש אמיתיות.

5 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי ...השעה ארבע לפנות בוקר, חושך מצריים, אני מגיע אל מתחת לעץ השיטה הענקי, בנחל ברק, מחנה את הרכב לצד שני רכבי שטח, האחד של יחיעם השמשוני והשני של מיקי קליין. יוסי פתאל מאחר, כהרגלו. סיבוב קטן מסביב כלי הרכב, יחיעם ממשיך לנחור אבל מיקי מגיח מהאוהל/מיטה שלו, מעניק לי חיבוק, נותן לי ברכת ברוך הבא וחוזר לישון. אני נכנס לאחורי הדיפנדר שלי להמשך שינה עד שתעלה השמש הצהובה הגדולה. בינתיים חולף הזמן. קולות גרירה מבחוץ גורמים לי לפקוח עיניים, אני מציץ החוצה ורואה את יחיעם גורר רגליים על הדשדש )כינוי לחומר נחל( ובידו קומקום ישן להרתחת מים. יש לו הרגל עוד מבית אמא, ליחיעם, הוא שותה נס קפה, לא קפה שחור. אני יוצא מהדיפנדר מתמתח ומצחצח שיניים. המפגש בבוקר ממלא אותנו שמחה, שמחה גדולה. לא כל יום אנחנו נפגשים וכשנפגשים יש מלא דברים לספר. אני מוציא כיסא ומצטרף לשני המבוגרים ההזויים ובינתיים המים רותחים, יחיעם עם הנס קפה הנצחי שלו ומיקי ואנוכי עם קפה שחור חלק מאתנו עם סיגריה וחלק בלי. ככה יושבים שעתיים והשיחה קולחת, מידי פעם עולה שמו של המשוטט הנוסף שמאחר להגיע. מה שאני אוהב בחבורה הזו שלא צריך לקבוע כלום. מיקי היה בדרום וסיים חיפוק של טיול, השמשוני נעקץ באופן מפתיע על ידי דבורת השטח והחליט לרדת, זכרונות מהנגב 22 מאי 2017

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 6 2421392-052 עיצוב גרפי עניין של שניות, האיש הגיע כבר ביום רביעי והתחיל לאסוף ריח גוף לקראת שיטוטשי/שבת. אני שנעקצתי ביום חמישי בלילה ירדתי ויוסי שבכלל לא נעקץ, פשוט שתה ארס... וירד רק ביום שישי בבוקר. ככה זה לא צריכים פגישות מתואמות, מי שנמצא נמצא ומי שבא מצטרף על הדרך, אגב, אותו דבר בדרך חזרה, יש כאלה שנשארים ויש כאלה שבלי הסבר ותירוץ פשוט קמים נופלים איש על צוואר רעהו, מברכים לשלום ובורחים להם. זה מה שיפה. לא מבלבלים את המוח יותר מידי. יוסי ויחיעם משרים אווירה נעימה, לזה אני מכור. מיקי הינוקא מתבגר ולאט לאט צצים הדברים החיוביים שלו.

7 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד בשעה תשע ומחצה מגיע יוסי, מרחוק הוא נצפה טס על שביל 2421392-052 עיצוב גרפי הכורכר, כאילו כבר מהרצליה הוא טס בשביל לא לעכב. חחחח, לא יודע שאנחנו לא מאמינים לו. מיקי רכש לאחרונה טנדר טויוטה היילקס, בשעה טובה ויחיעם האזרח הוותיק מסביר לו קצת על מה שמיקי כבר יודע, הרי הוא לא ילד וכבר יש לו שערות לבנות. אבל יחיעם בשלו – מסביר. בתכנון... וכאן אני חייב להכניס הערה חשובה: הדברים הרשומים כאן הם פרי הדמיון הפרוע שלי, של יחיעם, יוסי ומיקי. רק פרי ואין להתייחס לזה כאילו קרה באמת. אז כמו שהתחלתי לתאר, בתכנון היה לנסוע על כביש 40 עד לכביש 6 ומשם לעלות צפונה עד הרצליה ולהכריז על פיזור, אבל בדרך היה פנצ׳ר ויחיעם שכח מה התכנון המקורי וירד לשוליים באזור לא ברור בין המיישר לנחל צניפים, לא הצליח לחזור לכביש ונאלצנו לנסוע אחריו עד שהכביש פשוט נעלם ולא הייתה ברירה אלא לנסות למצוא אותו. אם יש מישהו שאשם במצב זה יחיעם והוא לבדו נושא באחריות. ניסינו וניסינו ולא הצלחנו. אז החלטנו להמשיך לנסות. יחיעם שלא שומע טוב ונוסע מהר הכריח אנחנו להשיג אותו ולומר שהוא בכלל נמצא במקום שאנחנו וכמובן גם הוא לא מכירים, בכלל העינינים מסתבכים והולכים ואנחנו במרדף אחרי המוביל שהולך לאיבוד עד שלבסוף אנחנו נכנעים וממשיכים אחריו. בשלב מאוחר עוצר יחיעם להתייעצות ומסתבר שגם הוא לא ממש יודע היכן הוא ואנחנו מחליטים שמאחר ויחיעם הוא בעל הזיכרון הטוב ביותר בנינו והוא רק בן 80 ,אז יהיה זה רק נכון שהוא

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 8 2421392-052 עיצוב גרפי זה שינסה לנווט את הדרך החוצה מהשטח המסובך הזה. השמש יורדת ויוסף יוצא עם דרישה הגיונית – לצלם את השקיעה ממקום גבוה. מסדרים לו את העניין. בדרך לסידור העניין מזהים חבורה של שישה ראמים לבנים שדוהרים בדבוקה מרשימה במעלה הגבעות השחורות, תמונה מדהימה שרק עדשת מצלמתו של יוסף קלטה. השמש שוקעת ואנחנו עוזבים את הנקודה הגבוה סחופת הרוחות ויורדים לנחל שנקרא לו כאן נחל הזאבים. מתמקמים על הדשדש הנעים, חופרים בור למדורה שעליה נזרוק בסופו של דבר את בשר הצייד שהביאו יחיעם ויוסף מהבית. הערב יורד, רוח קרירה מתחילה לנשב, מתעטפים במעיל לא לפני שאני מתקלח במים שמיקי תורם לי. יחיעם מחליט לצלם את המקלחת ולמזלי הוא מספיק אדיב לא לצלם הכל. יוסי חובב הוויסקי המשובח מוציא משקה ומפטם מקטרתו ושלווה אלוהית נופלת על חלקת הנגב הקטנה הזו.

9 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד הבוקר שמגיע מקדים להעיר את החברים, יחיעם בחר למקם 2421392-052 עיצוב גרפי עצמו בצד החשוף של הנחל, את השאר עשתה שמש הבוקר החמימה. לי יש תחביב, אני קם מוקדם, בערך בשעה חמש, לוקח את המצלמה ויוצא לסיבוב באזור. כשאני חוזר נהיה לי משעמם ואז מתחיל לגרור רגליים בדשדש, בדיוק כמו שיחיעם עושה, רק שאני מסתובב בין כלי הרכב והאוהלים, שיתעוררו. לא הרבה זמן לוקח והחברים מוכנים על כלי הרכב המרוטים שלהם )חוץ מיוסף( ליציאה להמשך החיפושים אחרי הדרך החוצה לכביש. לא ברור אבל נדמה לי שבדרך ראיתי שלט קרוע שעליו היה כתוב: אין מעבר אבל לא לגמרי ברור, החברה קראו את השלט והיה ויכוח נוקב, נערכה הצבעה והרוב החליט שהיה כתוב רק המילה ״מעבר״, לכן עברנו. ככל שממשיכים לנוע נראה כאילו אנחנו מסתבכים יותר ויותר בשטח קשה שידועכנראה רק לחיות מהאזור. הקוליסים שהובילו אותנו נעלמים ולנו לא נותר אלא לסמוך על הקשיש שבחבורה שיהיה מספיק חכם להוציא אותנו בשלום. ממשיכים בכיוון ירידה ונוסעים ונוסעים, ועוברים סלעים וחוצים ערוצים עד שלבסוף מגיעים לנחל רחב קצת יותר. עוצרים וזקן השבט מרחרח באוויר וקובע: הגענו לנחל צניפים, או ציחור, או פארן.... יודעים מה, לא יודע, טוב לכם? נסע מהצד הזה ובטח נגיע. איך נגיע יחיעם? והוא: אתה רואה את השמש? כן רואה. טוב אז קודם היא הייתה שם זאת אומרת בערך שם זה המזרח ושם זה המערב ואנחנו צריכים להתרחק מהדרום אז הכיוון שניסע זה לשם ומה שאני אומר זה בדיוק זה. טוב אני נכנע, אבל המצפן טוען

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 10 2421392-052 עיצוב גרפי הפוך, למה? אהההה טוב בסדר אז אני קובע מסלול מחדש ונסע לשם. אני מתרצה. עכשיו כבר ברור לגמרי שאנחנו אבודים ברחבי הישימון הזה. זו הפעם האחרונה שאני יוצא עם יחיעם. זהו זה. בטח נמות כאן. עושים דיון ומחליטים שאם רוצים לצאת צריך להחליט באיזה נחל אנחנו וכל ניחוש יהיה טוב. מחליטים שאנחנו בנחל פארן, מה זה כבר משנה איפה מתים? מתחילים להתקדם בנחל כשיחיעם מוביל בדרך לא דרך, מידי פעם עוצרים ומקשקשים כי הרי כבר החלטנו היכן אנחנו ומצב הרוח משופר. הנהיגה הופכת להיות אתגרית עד מאוד, מתקדמים במהירות של צב מבוגר מאוד. סלעים ואבנים חדות מרפדות את הקרקע והנה אנחנו מקבלים בקשר הודעה מיחיעם: ״חתכתי צמיג״. קללה עסיסית מסתננת לה החוצה. לך עכשיו תיסע בכזו דרך ללא צמיג רזרבי...... יחיעם מתחיל לתקן את הצמיג ואני מתחיל להתקדם ברגל לנסות ולפענח מהיכן כדאי לעקוף את המפל הגדול שלפנינו. מצאתי דרך שלמרבה הפליאה נמצאת בהמשך לציר ההתקדמות של המוביל. בינתיים דוחף יחיעם עשרה תולעי גומי לנקב שבדופן הצמיג, שופך על התיקון דבק ומחכה שיתייבש. ממלאים אוויר מקומפרסור נייד... והנה זה הצליח. אפשר להמשיך. המשך הנסיעה מתבצע בזהירות רבה, מידי פעם עוצרים לצלם ומידי פעם עוצרים בצל לאסוף כוח, לשתות קפה, לאכול ארוחה, אולי תהיה זו ארוחה אחרונה, או סתם לצחוק אחד על השני, הרי בלי זה לא שווה כל העסק. בשביל מה באנו? להנות?

11 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד הדרך מתארכת ואחר הצהריים אנחנו מבחינים שההרים שסוגרים 2421392-052 עיצוב גרפי עלינו מתחילים להיפתח. עד עכשיו הכל כשורה. הנה ואנחנו פוגשים שביל מעשה ידי אדם ועולים עליו. יחיעם קורא בשמחה: ״אמרתי לכם?״ כאילו לפני שניה ירדנו מהכביש ועכשיו אנחנו כבר חוזרים אליו..... כן יחיעם, אמרת. נכון. רק שאיבדת בדרך יום שלם שפרח מזיכרונך המבוגר קצת. השביל המסודר מכניס אותנו למצב רוח מרומם, מתחילות לעוף בקשר בדיחות על כל דבר שסובב את ״רשעות הטבע והגנבים״. למשל – מה זה האבנים שמסודרות כך בצידי הדרך, תקועות עומדות ככה כמו מצבות? לא חשוב התשובה.... או..... יחיעם תגיד, כמה בולבוסים מותר לכל אחד

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 12 2421392-052 עיצוב גרפי לקחת מהשטח? או – יוסף מעלה את נושא הצבי הארץ ישראלי שצדנו ושואל מה לעשות עם כתמי הדם שיש לנו בתא המטען.... וככה אנחנו ממשיכים להתגלגל מצחוק ועל הדרך מגיעים לכביש. חשבתם שזהו? לא ולא. בהמשך הכביש שעולה לכיוון מכתש רמון אנחנו מקבלים בקשר קריאה: ״הלך לי הצמיג״. עוצרים בצד הדרך ואני חוזר על עקבתי עד למקום הקבוצה. חושך בעיניים, הצמיג ״המתוקן״ של יחיעם התפוצץ לגמרי, איבד את כל האוויר מראותיו ועכשיו הוא שוכב מעולף על הכביש. טוב, לא נורא, נוריד את הגלגל הרזרבי ונמשיך, עניין של חצי שעה גג והכל מסתדר. אז זהו שלא. שלוש שעות אנחנו נאבקים האום סוררת של הגלגל הרזרבי שממאן להיפתח. עבודה עם אזמל ופטיש, מקדחה, עצבים ומפתחות מסוגים שונים, החרא הקטן לא יורד. בסוף, אחרי כמה שעות, עובר איזה מלאך שמבין איך לשבור את האום הסוררת והגלגל מוחלף. עכשיו כבר באמת מתחילים לראות את הסוף. די נשבר לי. אני לא יוצא יותר לטייל אם האנשים האלה, אני כל כך נהנה כל פעם, שאני מפחד שארצה להישאר איתם.

13 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 14 2421392-052 עיצוב גרפי

15 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי שמעתי מישהו שולח קללה לעבר חברו כשהוא מכנה אותו חמור. לפני שנים, כשעדיין לא היו מכוניות ואוטובוסים, שלא לדבר על חלליות, היו הבריות נוסעות ממקום למקום על גבם של גמלים, חמורים וסוסים. בימים ההם, טרם היה גבול בין לבנון לארץ ישראל והיו הנוסעים והסוחרים, עוברים מצד אחד לצדו השני של הגבול הדמיוני כעניין של יום יום. החליט סוחר לנסוע מחיפה ללבנון לקנות קצת חשיש, נשק, כדורי רובה וכיוצא באלה. אותו אחד היה חבש חמורו וצעד אתו מהלך ימים אחדים בואך ג׳יש הלוא היא גוש חלב של היום. הגיע הסוחר חמור מנצח גמל 13 ספטמבר 2017

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 16 2421392-052 עיצוב גרפי לג׳יש בערבו של יום ופנה לישון. השכם בבוקר לווה הסוחר חמורו של מארחו, מתושבי ג׳יש, השאיר לו את חמורו שלו לעבודות השדה ופנה להמשיך מסעו ללבנון. החמור הגלילי הלך והאיש אחריו. הגיעו החמור והאיש ללבנון, רכש הסוחר סחורותיו, העמיס חמורו הגלילי וצעד אחרי החמור עד להגיעו בחזרה לג׳יש. בהגיעו, השיב הסוחר את החמור הגלילי לאבוסו, העמיס את הסחורה על חמורו החיפאי והלך לפניו והחמור נשרך מאחוריו עד חיפה, מהלך יומיים. כשנשאל הסוחר מדוע החליף את חמורו החיפאי בחמור גלילי השיב: החמור הגלילי מכיר את הדרך ואני הולך אחריו בבטחה עד למחוז חפצי ובחזרה. שאלה: מדוע תמיד דומעות עיני הגמל? לעולם יצעד אחרי החמור. על פי סיפור של ג׳ורג׳ המוסיקאי מג׳יש.

17 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי פנה אלי חבר אחד ושאל אותי: ״איזה סוג בני אדם הם פקחי רשות הטבע והגנים?״ חשבתי הרבה זמן ועניתי לו בסיפור. לזכרו של אמיתי מרקין בן-אדם ירוק. הפקחים של רשות הטבע והגנים 21 ספטמבר 2017 שנים שאני מטייל, אוהב לטייל, משתדל לטייל. שני שאני תר אחרי השקט של הישיבה בפינה מוצלת רחוק ככל האפשר, בשביל ללא מוצא, כזה שלא מוביל לשום מקום, מצד אחד, ומצד שני מוביל בדיוק למקום הכי אמיתי, הכי הכי.

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 18 2421392-052 עיצוב גרפי בכל פעם שאני מטייל אני מחפש את הפינה האזורית וככה מצאתי לי עשרות פינות, כאלה מוצלחות, כאלה פחות מוצלחות. אני מקפיד על שיח רגוע עם הטבע, לא לנוע במקומות בהם אין דרך שסומנה בצמיגי קודמים, בוודאי שלא "לפתוח" דרכים חדשות. בשנים האחרונות אני גם עושה את כל הנ"ל שלא בשמורות טבע, מטעמים מובנים. נסעתי פעם, לפני שנים, בערך 22 או 23 שנים, אחרי שיטפון בנחל כרכום. באחד העיקולים, במקום די שטוח מעט לפני נחל פאראן, נגלה לעיני ג'יפ סופה ירוק, כשהוא עומד במקומו ואדם מחוץ לרכבו. התקרבתי בנסיעה איטית כשאני מנסה לשמור על הנתיב הלא ברור שמוביל בכיוון נסיעתי, כשאני משתדל לשחזר בראשי את הדרך הישנה שנשטפה. הגעתי לאיש ונעצרתי על ידו. לא שהרים ידו לעצור אותי, פשוט עצרתי. שני אנשים נפגשים במדבר, הרחק מכל מקום, מן הנימוס העולמי הוא לעצור לשנייה, לפחות, להחליף ברכה, או קללה, ולהחליט אם להמשיך או לשבת. החלטתי לשבת. עצרתי את הדיפנדר הלבן שלי )כן אז היה לי קצר לבן(, דוממתי את המנוע וירדתי מהרכב. האיש הירוק שהיה עסוק קודם לכן בבחינת השטח בעזרת משקפת, עשה כמה צעדים לעברי והדבר הראשון שעשה, הושיט ידו הימנית ללחיצה חזקה, לא כואבת, איתנה כזו. אני אמיתי, אמר הירוק. נעים מאוד, אורי, עניתי כמו שמקובל לענות באזור תל אביב המעונבת. בדיוק ליקטתי לענה לתה, תשב איתי קצת? שאל הירוק, בכיף, עניתי לו. ישבנו ודיברנו, הסביר לי על הנחל, בנועם, הסביר לי על הצמחייה,

19 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד כמה לענה שמים בתה ואיך מזהים אותה באפיק הנחל, איזה עוד 2421392-052 עיצוב גרפי צמחים מקובלים על מבשלי התה המדברי, ועוד מיני. אישיותו של הירוק המקסים הזה כבשה אותי, חיוכו האמיתי שהגיע גם לעיניים הפיל אותי שדוד לרגליו. לא זוכר כמה זמן ישבנו, בסוף המפגש המרתק הזה ביקש להזכיר לי שלא לרדת משבילים וטרח ללמד אותי שאם השביל נסחף, תמיד נכון לנוע בתוך אפיק הנחל, כי שם שוטפים המים שממילא סוחפים הכל, הפגיעה בבתי הגידול תהיה הקטנה ביותר, כך הסביר. נפרדנו לשלום, לא לפני שהצליח לעניין אותי בצפייה בפראים שרק עתה החלו להיקלט בהר הנגב. קבענו להיפגש שנית. אני המשכתי בדרכי. הצצה במראה שיקפה אותו עם המשקפת צמודה לעיניו. לימים, עצרתי במצפה רמון בדרך לטיול שאיני זוכר להיכן, הייתי מלווה ברעייתי רחל ז"ל. ירדנו לקנות משהו בסופר המקומי והבחנתי בסופה הירוקה בחניית המרכז המסחרי. התרגשתי באמת. אולי זה אמיתי? לא חלף זמן רב מאז פגשתי אותו בכרכום. בסופר נתקלתי בו, כנראה שזכר אותי, לחיצות ידיים וחיוכים שכאלה שאין קרח שיחזיק עצמו מולם. אחרי הקניות נסענו לביתו במצפה, פגשנו את זוגתו אילת שהייתה אחרי לידה. שלא להפריע, קבענו עם הירוק המדהים הזה למחר בשעות הבוקר. למחרת נפגשנו ונסענו בכביש המחבר את בד 1 לבורות לוץ. באיזו נקודה בצד הכביש עצר אמיתי בצד הדרך והתחלנו ללכת רגלית לכיוון דרום. אחרי הליכה לא ארוכה הגענו לשוקת מלאה מים ואמיתי הסביר שהשוקת נבנתה לטובת הפראים והיא מצוידת במתקן ניאגרה, כזה היה האיש.

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 20 2421392-052 עיצוב גרפי מאז יצא לנו להיפגש לא מעט, מידי פעם בשטח, פעם אחת עם האופנוע שלו, פעם אחת בדרך לצפון ואני במילואים - באנדרטת הנגב, לכוס קפה של לילה, היה בדרכו לצפון. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. נזכרתי בו כי היום קשה למצוא כאלה, אני כותב: ״קשה״ כי עדיין לא מצאתי, אבל אני לא מתייאש. נזכרתי בו כי אני מתגעגע אליו ואל דרכיו הנעימות, נזכרתי בו כי הוא לימד את המטיילים לאהוב את הטבע. סתם, נזכרתי בו. מה אגיד לכם - איש ירוק היה אמיתי, איש ירוק שאהב אנשים צבעוניים.

21 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי בימים קשים אלו של טירוף פוליטי, הדתה, סכסוכי אחים ועוד, מצאתי זמן לעזוב הכל ולברוח לעולמם של אחרים. שקט, רוגע, שגרה בריאה, ללא ריב, ללא צעקות, בלי מפלגות ופוליטיקאים שמתקיימים משיסוי האחד נגד השני. סובבתי בגליל האהוב, במזג אוויר שרק אלה שיושבים בערב ועוטים על עצמם מעיל או לפחות פליז משובח, רק אלה יבינו זאת. בעוד אני פוסע בליבו של כפר ערבי אני מבחין בזווית העין, דרך גדר ברזל חלודה, במצע של תאנים פרוסות בשמש הגליל, שמעניקה להן חום נעים והרבה אנרגיה מקומית. הגיעה עונת התאנים. הגליל משופע בתאנים ״לבנות״, להבדיל מ״שחורות״. זקני הכפר קוטפים את התאנים, פותחים את התאנה ומשטיחים אותה עם תוכנה פונה לשמיים. אחת על יד השנייה, שורות שורות בסדר שרק כזה שהעת בידו יכול לסדר. יש כאלה פורשים על גג הבית, יש כאלה פורשים בחצר. חזרתי כמה פסיעות אחורה והצצתי לתוך החצר מבין הסורגים. זקן בא בימים, אוחז בידו מגרפה, חובט בעיסה אדומה ירוקה שמצויה על משטח פלסטיק, על הארץ, חובט וחוזר וחובט כשהוא אוחז את המגרפה הפוך, שיניה לשמיים. אחרי כמה חבטות שמשטחות את החומר הוא הופך את המגרפה, שיניה מטה וגורף את החומר האדמדם שהתפשט למרכז הפלסטיק וחוזר והופך את המגרפה עם שיניה לשמיים וחוזר לחבוט. אני משמיע קול בגרוני והזקן מפנה ראשו. אני מברך אותו באהלן והוא מחזיר ברכה. תאנים בגליל 31 ביולי 2018

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 22 2421392-052 עיצוב גרפי אני מצביע על המצלמה ומבקש רשות לצלם והוא מניע ראשו מצד לצד ואומר בעברית ״אסור״. אני מכבד את בקשתו אך לא זז ממקומי. אחרי דקות של שתיקה מגיעה אשתו של הזקן, חייכנית, ואני מתלוצץ איתה ומסביר לה שאם אני מצלם הוא יהיה כוכב קולנוע. היא מתפוצצת מצחוק לעצם הרעיון ומסתירה את פיה הפעור, ממלמלת כמה מילים ואני מנצל את ההזדמנות ומבקש ממנה רשות לצלם. היא נעתרת ואני מצלם. שאלות על החומר שנמצא על משטח הפלסטיק מגלה שזהו סומק שהאישה אספה בטבע ועכשיו הזקן צריך לכתוש אותו דק דק ולייבשו בשמש, הזקן מתערב בשיחה ושואל אם אני מכיר זעתר, בטח, אני עונה, אז יש בפנים גם זעתר. אני מקבל כמה גרגירי סומק לטעום והזקנה טועמת איתי, חמוץ מאוד. חוויה, אני מודה לזוג החביב ששב לעבודה ומסתובב על עקבי. מגיע לרכב שלי, נכנס אל מאחורי

23 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד ההגה והנה הזקנה החביבה על יד החלון שלי, אני פותח את החלון 2421392-052 עיצוב גרפי והיא מושיטה לי חופן תאנים מיובשות שיהיה לי לדרך. אני אוהב את הגליל על כל גווניו, יהודים, ערבים נוצרים, בדואים, דרוזים וצ׳רקסים, בעיני כולם שווים ויש אפילו שווים יותר מאתנו לוחמי התורה. עובדה.

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 24 2421392-052 עיצוב גרפי הדמויות, דמויות מהדמיון הן, אין לנסות ולהלביש אנשים חיים על השמות שהומצאו כאן, אפילו זה מסתדר היטב עם הסיפור. ובכן, השנה מתחלקת לשני חלקים עבור "מחריבי הטבע" )להלן - "המכורים"(. חלק ראשון קריר - חיים בשטח. חלק שני לוהט - מתים בבית. אני לכשעצמי, אוהב לחיות בשטח ולא למות בבית, לכן החלק הצונן של השנה הוא העדיף. בימים לוהטים אלו אני מת מגעגוע לצינה ולגשמים, בימים אלו, בורח לי אל מרומי הגליל וחולם על החצי השני של השנה. הנה אני נזכר בערגה באותם ימים, אני מקבל טלפון מיחיעם ששואל אם שמעתי משהו מיוסף, או ממיקי, או אולי מלביא...., יוסף עובד קשה וכל כולו על מזבח התיירות הנכנסת, הניתוח הרציונאלי - יוסף לא קיים. מיקי, עסוק לפרנסתו בשהיות ממושכות בטבע, כך שאותו קל לתפוס, או לפספס, תלוי כבמה הוא עסוק. לביא? אווו לביא מחנך דורות של סיירים ומידי פעם מצטלב עם מיקי בשטח. אם אני מבקש לצוד את לביא אני צריך לדעת איפה מיקי, או אז אני מעדכן את יחיעם שבדרך כלל מפתיע אותי ונמצא כבר בשטח..... או במוזה, בערד. ימי הקיץ המסויטים 4 באוגוסט 2018

25 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי יום אחד קבענו יחיעם ואני לרדת לדרום, לצוד מעט שקט ולחוות דממה. אחרי נסיעה בכיוון הנכון, קיבלנו ממיקי נקודת ציון ללינת לילה, חניון ערוד, מעל מכתש רמון. יצאנו למקום. מיקי שם, גם לביא שם, יוסף מתנהל בכבדות עד שקורס אי שם על שולחן מנהלים גדול באחד ממגדלי תל אביב. אצלנו, נהיגה עם חלון פתוח, קור מלטף את הפנים ומצמצם את העיניים לחריץ דק, כפפות על הידיים האוחזות בהגה ומעיל עבה על הגוף. יחיעם ראשון, בגלל גילו המופלג, אני מקפץ אחריו עם הדיפנדר הגמלוני שלי. יורדים מבורות לוץ דרומה בשביל העוקף את המכתש מדרום מערב ואחרי כמה קילומטרים, בחשיכה מוחלטת, מבחינים בפנס בוקר צונן מעניק עניין וטעם של פעם

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 26 2421392-052 עיצוב גרפי מנצנץ, כאילו קורץ. עוד מעט קט ומסובבים את ההגה שמאלה חזק, נעצרים על יד הדיפנדר הסקסי של מיקי, זה שסוחב אחריו עגלה לא קטנה. יורדים. מיקי בדרכו, מחבק את מי שבא, אנחנו בוחנים את השטח ובוחרים מקום קרוב להחנות את כלי הרכב. לילה חשוך, מדורה קטנה מחממת את הבירכים ומלהגים על כל מיני דברים גם עם המדורה לא חם. ככה זה, לחיות בחלום בוקר, יחיעם עוד מכווץ ברכבו, מיקי מתפנק מתחת לפוך ורק אני יוצא לעבודת הבורא ומצלם את המצב.

27 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי גם זה לא מוכר לי יושבים על פי כיוון השעון מימין לשמאל יחיעם, אני )חסר( מיקי לביא ועוד כמה חברים לא מהסיפור הזה. עם Zamir Lavi. לא זוכר מי זה... לא עוברות דקות ארוכות והסככה שלי נפרשת וכיסאות מוצבים תחתה, להגנה מפני הגשם האנגלי שיורד. קפה חם, משהו לנשנש והרבה דיבורים. הרצאה אחת של יחיעם, תשובות מלומדות של לביא והנה אנחנו מוצאים עצמנו בשעת בוקר מוקדמת להחריד.

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 28 2421392-052 עיצוב גרפי החדר הגדול של מיקי, עכשיו אני נזכר שיכול להיות שלביא נמנם בחדר זה ולא תחת ניילון בלתי חדיר למים.... כל כך יפה החורף במדבר, כמעט בניתי שם בית. זמן שינה. מיקי פורש לחדרו המרווח בעגלת הציוד שיועדה לכך, יחיעם מתקפל בצורה לא טבעית ברנגלר המפונפן שלו, ואני משתחל לי לחדר השינה האנגלי שלי באחורי הדיפנדר. לביא חייב

29 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד להוות דוגמא לחניכיו והוא מתכרבל איפה שהוא בשק שינה מתחת 2421392-052 עיצוב גרפי ליריעת ניילון. הבוקר מקדם את המשכימים, שיניים מקבלים טיפול יומי וקפה ריחני מורתח בקנקן שחור על אש צהובה. המים שהצטברו על הסככה מפונים בדחיפה עדינה, ארצה, הכיסאות קולטים את אנשי האתמול והשיחה ממשיכה מאותה נקודה חסרת משמעות שבה הפסיקה אמש. מה שטוב בשטח זה חוסר המשקל וחוסר החשיבות לעולם החיצון, פרט אולי, לרגע עצמו. שיחזור במהרה, אמן. עם Klein Miki ו- Zamir Lavi. מה יהיה עכשיו? איך נחזיר את האוטו כשהוא כל כך מלוכלך?

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 30 2421392-052 עיצוב גרפי בוקר, אני עובר מהגליל התחתון לאחיו העליון, זה כלול במילוי תפקידי כאחראי על השכמת הציפורים. באחד הסיבובים "צדה" עיני שביל מבטיח שיורד בתלילות לוואדי כזיב. ההגה מסתובב והרכב פונה מטה. השביל מתעקל ויורד ומגיע לתחתית הוואדי, עובר סמוך למטעי אפרסקים בשלים ויוצא בסופו על יד צומת אלקוש, מושב בגליל העליון. ממש מטרים אחדים אחרי מעבר אפיק נחל כזיב היבש, אני נתקל, תרתי משמע, נתקל, בשני אנשים עומדים זה מול זה בצד הדרך ועדר עיזים חוסם את דרכי. האחד, רזה, צרוב שמש, שתי שיניים קדמיות ניצבות בתוך ריק, שער קצוץ בקפידה ופרטי לבוש של מג"ב מעטרים את גופו המיוזע. בידו אוחז האיש צינור פלסטיק שחור וארוך שמשמש אותו להנחיית עדר העיזים השחורות הפזורות סביבו ונוגסות בכל דבר אפשרי. השני, לבוש חולצת טריקו כחולה, נשען על טרקטורון ומידי פעם מעביר את משקל גופו מרגל אחת לרגל השניה. כשרואה אותי הרועה הוא עוצר אותי ושואל אותי: "תגיד מה אתה? יהודי? דרוזי? ערבי? ישראלי?" אני חושב שנייה ומשיב לו: "נראה לי שאני הכל ביחד". "תודה רבה, תודה רבה", הרועה מסתובב אל השני וצועק עליו: "אתה רואה? זה בן אדם, אתה סתם יהודי". זה צועק והשני מרים את קולו גבוה יותר. כך נמשך הדיאלוג, מידי פעם יורדים הטונים ואחרי דקה עולים שוב בהתפרצות זעם. מסתבר, שהרועה הדרוזי משלח את עיזיו אל שטחי המרעה של היהודי שבבעלותו כ- 100 צריך שלושה בשביל לריב 11 אוגוסט 2018

31 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד ראש בקר ועיזיו של הרועה מכלות את המרעה של הפרות. היהודי 2421392-052 עיצוב גרפי מודיע לדרוזי שהעדר שלו מצולם נכנס לשטח שלו והרועה מצחקק על כך שאין בכלל מצלמות בשטח. "איך אתה יודע שאין מצלמות אם לא ביקרת בשטח שלי?" שואל היהודי, הדרוזי שנתפס בקללתו משנה נושא ומרים קולו על דברים אחרים. ככה עומדים השניים ומידי פעם פונים אלי, הזר במדים, ומשטחים בפני את טענותיהם, כאילו אני זה שהגעתי לשפוט. אני מכבה את המנוע, יוצא מהרכב, פותח את ארגז הרכב ומוציא ערכת קפה. נשתה קאווה? אני שואל. אני יש לי זמן עד מחר אומר נפתלי היהודי, ואתה? אני שואל את הדרוזי, יאללה בסדר רק שנפתלי יפסיק להגיד שהבן שלי שבר את השירותים של החיילים, בחייאת, באלוהים, הבן שלי לא כזה, הוא רק עכשיו השתחרר".

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 32 2421392-052 עיצוב גרפי מתיישבים תחת העץ ומבשלים קפה. בכל פעם שאחד מתחיל להקניט את השני אני שואל שאלה. תשובה לשאלה שלי מביאה את השני לעקוץ את העונה על תשובתו. הקפה נמזג לכוסות זכוכית, חצי כוס לכל אחד. ברכות לחיי הנוכחים עוברות מאחד לשני ותשובות באות אחרי שאלות ועוד שאלות ועוד תשובות. לפני נפרסת מערכת יחסים ארוכה ומפותלת. נפתלי מכיר את כל הדרוזים בחורפיש, את בני ביתו של הרועה, בקיצור את כולם. הסיפורים קולחים והנאתי רבה. אני ממש יושב בסרט של מרקם תרבות וחיים משותפים בין דרוזים מחורפיש ליהודים מושבניקים מאלקוש, מרתק. אחרי 45 דקות של בטלה עצלה אני קם ומבקש סליחה, "מחכים לי", אני מסביר. השניים קמים איתי ואני שם לב שנפתלי קם קצת מוזר. שאלה ממוקדת והסבר מדויק חושף בפני שהאיש נכה צה"ל קטוע רגל וחי את הימין של המרכז, אולי טיפה ימינה מכך. לוחצים ידיים ונפרדים לשלום. אני ממשיך בשביל, נעצר לרגע לבחון את הכיוון והטרקטורון של נפתלי משיג אותי. מבעד לחלון הוא מספר לי שבדרך כלל המפגשים בינו לבין הרועה נעימים יותר ושקטים, רק בגלל שעברתי במקום קצת התחממו העניינים, אולי בגלל העובדה שנוכחות של אדם שלישי מביאה לאופציה שיהיה מי שיפריד בין ניצים. כשניים מתווכחים, לא מגיעים לידי אלימות, מגיע השלישי והוויכוח הופך לאלים. מוזרים החיים.

33 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 34 2421392-052 עיצוב גרפי במאי 2019 שרתתי בצבא על גבול הלבנון, במציאות אחרת מזו של היום. מצד אחד שקט פסטורלי בצפון ומן הצד השני רקטות על הדרום. היום הזה, יום עצמאות של המדינה האהובה עלי כל כך, אני מוצא להזכיר כמה רע יכול להיות וכמה טוב לנו עכשיו. בבוקר השכם, טרם זריחת החמה ושקיעת הלבנה, קפצה עלי המוזה וקמתי לבדוק מאיזה צד תזרח המאירה הזו, על הדרך, כך חשבתי לעצמי, אוכל לשבת בשקט, להפעיל את האפליקציה החדשה שלי, זו עם המוזיקה הקלאסית ולבשל לי את הקפה של הבוקר הזה. בדרך כלל כשאני קם מוקדם, כרגיל, אני מקים רעש נורא כולל קינוח האף בקולי קולות, החברה מהחדר הסמוך, אלה שבאמת עובדים קשה ומעבירים כלי משחית כבדים מאוד ממקום למקום וחוזרים לישון שעתיים לפני שכולם קמים לעבודה, אלה סובלים ממני הכי הרבה. הפעם, כך החלטתי, אצא לי על קצה האצבעות )שלי(, בשקט בשקט ואת כל הרעשים, כולל אלה שיוצאים מהאף, אשמור להתיישבות החדשה שלי בשטח. לא מזמן נסעתי ברחבי המפעל הגדול שלי ובזווית העין הבחנתי בשולחן קטנטן, עגול ונחמד, חונה בסבלנות על יד צפרדע אשפה, לא של הרט״ג. עשיתי סיבוב וחזרתי לשם, עדיין חונה. העמסתי אותו על הטנדר והמשכתי משם, בטח אמצא לו מקום איפה שהוא. מפה לשם נשאר השולחן באחורי הטנדר והפך לחלק בלתי ניפרד עצמאות 5 מאי 2019

35 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד מהארגז, ביחד עם אחיו, כיסא הפלסטיק הלבן שגם אותו מצאתי 2421392-052 עיצוב גרפי באיזו הזדמנות. ככה הפכנו, הם ואני, לשלישיה בלתי נפרדת. אם נחזור לבוקר הנוכחי - יצאתי עם הטנדר ושני ידידי הקרובים, חברה נהדרים, אגב, לא מוציאים מילה ונותנים לי את הכבוד לדבר, אף פעם לא נכנסים לדברי. אני נוסע, חלונות פתוחים, מעיל פליז סגור עד צוואר. קררררר, ממש קר, האביב כבר כאן אבל מד הטמפרטורה של הרכב מראה 9 מעלות. אני נכנס לשביל מוכר ומתחיל להתקדם דרך העשב הגבוה שעדיין מכסה את השביל, לא רואים את השביל עצמו. בנקודה המשקיפה על העמק בו עובר נחל דישון, בחלק העליון שלו, אני עוצר את הרכב בצד, האמת אין הרבה מקום, אבל משתדל להיצמד לשמאל. משחרר את שני הליצנים השמחים מהארגז ופורס על האחד את מצרכי הקפה, את המצלמה, את הספר והמחשב, על השני פורס את ישבני המכובד. הקרירות חודרת לעצמות, החריץ של השרברב מחדיר קור ומחייב אותי לחדש את החסימה. אני נועץ עיניים בנוף, ברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית שקטה ובלתי מפריעה, אין קולות אדם זולת קול ליבי המתרונן. לשנייה אחת אני עוצם עיניים, בשנייה הבאה כבר פוקח. קריין החדשות של שעה שש מספר שלדרום נורו 300 רקטות על העוטף נורו וגם רחוק יותר. מסתכל סביב, נהיה לי חמוץ בלב. אני נזכר במלחמת לבנון השנייה, הצפון בער. הייתי במילואים ונסעתי עם רכב על כביש הצפון, צריך הייתי להגיע למכללת תל חי להביא תכניות במסירה אישית. קולות ״יציאה״ של רקטות, וקולות נפילה

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 36 2421392-052 עיצוב גרפי היו עניין של כל רגע. אני נוסע וחושב לעצמי – איפה ייפול? אולי כדאי שאעצור בצד ואחכה עד יעבור זעם? ואם אשאר במקום האם לא יכול להיות ליפול דווקא עלי ואולי אם הייתי ממשיך לנסוע היה נופל במקום שרציתי לעצור? בחייאתק, כמה שאני מבין את תושבי הדרום. עכשיו אני יושב לי בגליל, על איזה הר, כוס קפה ריחני וחם ושקט שקשה לסבול והם, הם תקועים עם הטילים ועם הרעש הבלתי פוסק ועם חוסר הידיעה – האם היציאה ההיא תיפול כאן או שם? ליבי אתכם אחים יקרים. לא נותר לי אלא לקפל את ידידי הדוממים, להכניס אותם לרכב ולחזור למפעל, פשוט לא נעים לי השקט הפסטורלי הזה, הפרפרים שמרפרפים מפרח למשנהו. פשוט לא כיף.

37 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 38 2421392-052 עיצוב גרפי הזדמנות מיוחדת. יום חמישי, בוקר ואני שם פעמי לגוש )עציון( לעין דובק. קבעתי פגישה עם ינון אלרואי, בחור, שכבר שנה לפחות, אני סקרן להבין מה מוביל אותו, מהיכן הגיע ולאן פניו. אני זוכר שלפני שנים, אני מקבל בקשת חברות, בפייסבוק, מבחור חייכן שהבפרופיל שלו כתוב על ״ליצן רפואי״ ועוד כמה דברים. אני זוכר ויודע שליצנות רפואית נעשית בהתנדבות והעושים במלאכה, צדיקים גמורים שכל רצונם הוא להעלות חיוך על פניהם של חולים שמצב הרוח הטוב עזב אותם כבר מזמן. אישרתי כמעט מיד את בקשת החברות. עברו ימים וקיבלתי פנייה מהבחור, בפניה הוא מעיד על עצמו כאחד שמת לטייל ואין לו מושג מהיכן להתחיל. לקצר את הסיפור, נקפוץ שנים קדימה – היום הבחור טייל על, דורך בכל מקום בארץ ביחד עם חברים או לבד. לאחרונה קיבלתי הערה מאותו בחור, ינון, מדוע לא ניפגש? ״בוא ניפגש״ עניתי, קפצתי על ההזדמנות שכן הקיץ מתקרב והימים החמים מונעים ממני לצאת לשטח שנכבש על ידי זבובים טורדניים. קבענו להיפגש בבריכת דובק )על שמו של דובק מאלון שבות(, בקרבה מעוררת ליישוב בת עין. ארוחת בוקר בעין דובק 3 יוני 2020

39 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד הדיפנדר ואני מתנדנדים באיטיות בדרך העפר היורדת לבריכה, 2421392-052 עיצוב גרפי נקישה בחלון הרכב הנוסע מגלה פרצוף חייכן, שדוף משהו, שרק האוזניים עוצרות את הפה מלהיפתח בחויך סביב הראש. מיד אני מזהה את ינון, עוצר את הדיפנדר והחייכן מקפץ למושב הנוסע. התרגשות של פגישה ראשונה. מגיעים למעיין, יורדים בכמה מדרגות, הייתי כאן לפני שנים רבות, עוד לפני שבנו וסידרו את המקום. ינון טורח ומסביר הסברים של בן המקום, הרי הוא מגיע הנה לעתים בריצה או בהליכה מביתו באלון שבות הסמוכה. הסקרנות אוכלת ושאלות מתחילות לעוף באוויר. יושבים זה מול זה על שולחן קק״ל שכזה, שכמוהו פזורים בכל המרחב של המעיין, אני שולף כלי חיתוך וקערה ומכין סלט לארוחת הבוקר שלי, מציע לינון אך השדוף הזה אינו אוכל בשעה כזו. שאלות שניקרו בראשו עלו על לשונו הגמישה של הליצן הרפואי שמסתבר שהוא בכלל גם מנהל מערכות מידע, נזרקות עתה החוצה ומכריחות אותי לחזור לימי הצבא, הגיוס, מלחמת יום כיפור, השחרור וכל מה שמגיע לאחר מכן, שעה שאני לא מפסיק לספר. כשאני שואל אני מקבל סיפור לא ארוך על עבודה לא מספקת, הצעות מיוחדות שהעלו את הבחור על מסלול ניהולי, לימוד של ליצנות רפואית לעזרה התנדבותית בבתי חולים ולאחר מכן אפילו הוראת המקצוע במסגרת בית ספר, לאחרים. מעניין, מעניין מאוד. טלפון אחד מאמא של ינון חושפת בפני בחור אוהב ודואג שעונה בסבלנות רבה וברוך מיוחד, ״אני חייב לקפוץ עם אמא שלי לבנק להוציא כסף, היא כבר לא במצב שיכולה לעשות את זה לבד. אמא יש רק אחת והיא דבר חשוב, אולי החשוב מכל.

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 40 2421392-052 עיצוב גרפי ״נקבע שוב״? הרי לא סיימנו אם הסיפורים, ״כן ברור נקבע שוב״. אני אורז את הכלים מסובב את הדיפנדר ומקפיץ את ינון לאלון שבות למלא את חובותיו המשפחתיות. נפרדים לשלום. הרווחתי בן אדם.

41 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי אני זוכר, בסוף החורף האחרון, התעוררתי בוקר אחד בדיפנדר, יצאתי החוצה והתמתחתי. מרחתי משחת שיניים על המברשת הרכה וצחצחתי שיניים. מהבן שלי למדתי את רזי הצחצוח הנכון )סוד, לא מגלה( ובעוד אני מצחצח נתקלות העיניים השיח קוצני בעל מראה אלוהי, אור הבוקר מאיר את עליו באור יקרות. בסבלנות סיימתי את הצחצוח, נטלתי את המצלמה הזקנה שלי וצילמתי את הנ״ל לבוק של תום ובריאה. שעות אני יושב ומביט בתמונה הזו, שעבורי היא סימן אלוהי לטוהר הבריאה, טוהר שמקבל משנה משמעות בימים קשים שכאלה. געגועים לטבע 21 יולי 2020

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 42 2421392-052 עיצוב גרפי רשות הטבע והגנים מנכסת לעצמה כל חלקה טובה ומה שלא שלה, היא מסמנת כאילו זה שלה. כל פעולותיה נעשות על מנת להשיג שטחי טבע בכדי שיוכלו, כדברי סגן שר בישראל, להפוך אותו לשטח מניב )כסף(. אני מוצא נחמה בתמונה, אני יודע שכלבי הרט״ג לא ימצאו את השיח הזה. שיח המקלט שלי. לעניות דעתי הבלתי קובעת, הצטרפות לעמוד פייסבוק בשם ״מחזירים את הטבע לציבור״ אמורה להגדיל את כוחה של עמותה שחרטה על דיגלה את עצירת ההתנהלות החזירית של הרט״ג, תיקון חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים והשבת הטבע לציבור הרחב ללא תשלום.

43 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 2421392-052 עיצוב גרפי אמצע השבוע, התחזייה )זו שמגישה את התחזית( מכריזה על היום הכי קר בשבוע זה ואני קופץ על המציאה, אולי האחרונה בשנה זו. אורז את עצמי בחבילה אחת עם ירקות והמון רצון לבדוק את תנאי המחיה בסביבת השינה החדשה של הדיפנדר. מתגלגל דרומה בכוונה לפגוש חבר שכבר שבוע מתגלגל בשטח כשהוא תומך לוגיסטית בתנועת הסיירות של קק״ל. התנועה סביבי נעה במהירות. מכוניות טסות, מובילות נהג בודד למקום עבודתו, הופ, קטנוע 50 סמ״ק עוקף אותי, הרוכב מסתכל עלי כאילו ראה חייזר, לא נורא, אני נהנה. באזור באר שבע אני מאבד את תחושת הזמן ובאזור שדה בוקר משחרר את האספלט לטובת חול צהוב ואבנים אפורות. המהמורות מעבירות לרכב זעזועים, ואלה משמיעים באזני קולות שקשוק ממקומות שונים ברכב. אני עוצר כל מאה מטר בערך, מעביר דברים ממקום אחד למשנהו, עוטף בגופיה בקבוק זכוכית של שמן זית משובח והנה הרעשים פוחתים. במבחן טלטולי השטח המבנה החדש של חדר השינה והאביזרים הנלווים - הכל עובר בשלום. עכשיו הזמן לפתוח חלונות ולהתחיל להתרכז במה שאני כל כך אוהב - ריח הטבע הבלתי אמצעי. עד האופק אני לבד, לוקח עוד רגע לפני פסח 14 אפריל 2022

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 44 2421392-052 עיצוב גרפי לגימה מבקבוק נביעות, מניח יד שמאל על משקוף הדלת, משחרר את המצמד בהילוך שלישי במצב ״כוח״ והרכב מתגלגל בעצמו, בלי נגיעה בדוושת התאוצה, מפנה את עצמי לזלול את המראות ולשתות את הריחות. אחרי נסיעה של שעה אני גולש מגבעה ומבחין בטנדר טויוטה גורר עגלה גדולה - זה מיקי. קבענו שניפגש בשטח, יצא טוב בתזמון נהדר. חיבוק חם והנה אנחנו קובעים את החניה בשטח ישר )לטובת שנת הלילה(. כמו תמיד הקפה/תה הם הדברים הראשונים. מוציאים כסאות, מיקי משחרר את הרגליים מנעליו, מושך רגליו לפנים ואנחת רווחה פורצת מחזהו. השמש נוטה למערב והטמפרטורה מתחילה לצנוח, נועלים שוב את הנעליים, עוטים פליז דק וסוגרים אותו עד הצוואר. התחילה לנשב רוח חזקה מה שמבטל מידית את התכנית להתחמם לאורה של מדורה. זה הזמן להיכנס לעגלה הגדולה והסגורה של מיקי, ממש כמו חדר, לטפל בארוחת הערב. נדלג על התפריט, שום דבר שצריך ללמוד ממנו, למעט החום והחברה. מצטרף אלינו חובש שצמוד לקבוצת הסיירים של קק״ל, טיפוס מיוחד, חלילן מוסמך, קצת מוזר. אוכלים את האוכל שמיקי הכין ומשבחים את הטבח שמתמוגג בצורה מופגנת. זה הזמן לשבת וללהג ולהעלות זיכרונות. עוברים על רשימת החברים ומחלקים ציונים. מעלים זיכרונות ואיך לא? אלי. החבר הטוב ביותר של מיקי, אותו, את אלי, גם אני זכיתי להכיר ולהוקיר. איש מיוחד שהלך בדרך כל בשר בטרם עת - על זה נאמר שאלוהים אוסף אליו את הטובים תחילה והופך אותם למלאכים.

45 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד זמן שינה. לשמחתי ברכב שלי כבר מוכן אין הרבה דברים להזיז. 2421392-052 עיצוב גרפי הרבה מקום יש בתכנון החדש ועכשיו נישאר רק להתנסות, ללמוד ולתקן, תמיד יש מה לתקן ולשפר. המקרר הקטן שמכיל רק ביצים ודג מלוח )סתם בזבוז( מוסט ממקומו אל מתחת לרכב כמו גם שתי שישיות של מים מינרליים. כל שאר הציוד נשאר מאוחסן ברכב. זה חדש בשבילי. בדיגום הקודם היה נשאר ציוד רב מחוץ לרכב בתחום זמני השינה. נראה קצת כמו שכונה זה בגלל שלא הסתיימו הצביעות

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 46 2421392-052 עיצוב גרפי אני זוחל פנימה ומסתבר שיש הרבה מאוד פרטים קטנים שמפריעים לי. הראשון והחמור מכולם היא המנורה החזקה שאמורה הייתה להיות אחראית על השקט התעשייתי לפני השינה, זו שאמורה לספק לזוגתי מספיק תאורה לקריאה שלפני ההירדמות. המפסק תקוע אי שם על יד הדלת האחורית והמנורה נמצאת בחלק הקרוב למושב הנהג, איך מכבים את המנורה הזו? צריכים לצאת מהשמיכה ולהתכופף לאחורי הדיפנדר – לא טוב. אתקן. כל שקעי ה- יו אס בי נמצאים על יד הדלת האחורית ואילו בחלק האמצעי של הרכב, רוצה לומר בדופן הארונית הקרובה למושב האמא, אין כלום. לא תקין – אתקין נוספים. בזה למעשה מסתכמות התקלות ודי קל לתקן. המבט מהדלת האחורית. רק להכנס לשים את הראש

47 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד כלל ידוע הוא בזרוע הים בישראל ובכלל בכל העולם, שצוללת 2421392-052 עיצוב גרפי חדשה, או כזו שבוצעו בה תיקונים ושינויים, יוצאת לים להפלגות ניסיון במשך חצי שנה ורק אחרי ביצע כל המבחנים הרצויים היא יוצאת לראשונה להפלגה ״מבצעית״. להבדיל אלפי הבדלות, בחרתי בדרך הזו בכדי לקדם אי נוחות זוגית. הדיפנדר עם התאורה הפנימית החדשה שהותקנה מיקי החליט לצלם את הכנת החביתה

סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד 48 2421392-052 עיצוב גרפי מתהפך ומתהפך ולא מצליח להירדם. משחזר את הנסיעה בשטח, את הקירקושים, את מיקום מערכת המטבח או נוחיות שליפת ערכת הקפה, או קומקום התה. לבסוף נופלת עלי העייפות ואני עובר לעולם החלומות. נעים שם בעולם הזה, אפשר להתעורר שנהיה קשה ואפשר להמשיך לחלום שנעים שם. בשעה 30:4 אני שומע רכב מניע ונזכר שמיקי התעורר לקחת את המאבטח לילה לכביש הקרוב שכן סיים משמרתו. מכאן והילך אני מיישר רגליים ומתחיל ליהנות מחמימות שק השינה, מתמתח, מסובב את הראש מצד לצד ובכך נדמה לי, סיימתי את התעמלות הבוקר. עד 30:6 ״חדר האוכל״ הארגז זה לאורחים מזדמנים, הפעם זה החובש. כאן, מוגן מכל רוח, עובדת לה הגזיה ללא הפרעה.

49 סיפורי ג‘יפאי בשטח - ארץ ישראל היפה אורי בן-דוד אני עוד ממשיך להתפנק בין ערנות לבין הרדמות חלקית. 30:6 2421392-052 עיצוב גרפי אני מתלבש מתחת לשק השינה הרחב, גרביים, פליז דק ולבסוף מכנסיים, מוריד את הרגליים למבואה שתוכננה במיוחד בשביל הסרה ונעילת הנעליים, פותח את הדלת הצדית, זו של המבואה, ויוצא לאוויר הבוקר הצונן. האוויר הקר צורב קצת. עוטף את הראש ב״חם צוואר״, מצחצח שיניים ומתחיל בסדרת הכנות לטקס חיתוך הירקות והירק לארוחת הבוקר. הטקס הזה אורך כשעה עד שעה וחצי כולל הכל. מה שנשאר זה להתיישב מול השולחן הערוך, לחכות לחביתה של ״השף דה-למיזון״ )יחיעם( שבמקרה זה לא נמצא. נגרם לי העוול הנוראי לנסות ולחקות את היצירה של יחיעם, לא הצלחתי. ניגשתי לעגלה/חדר של מיקי ובעדינות מתחשבת הערתי אותו והזמנתי אותו להסב לשולחן הבוקר. יושבים בשקט המדבר ולועסים, הרוח הקפואה של אתמול בערב הפכה לשמש אביבית שקרניה מחממות, הטמפרטורה של הלילה עלתה לאיטה וגרמה לי להבין מה טוב מוצאים החרדונים בישיבה בשמש ללא תנועה על הסלע. כיף, שקט מסביב, הירוק עדיין לא נעלם, המקום נראה כמו סוואנה, להבדיל. נהדר, בודק את עצמי ונוכח שהמצברים מלאים, המצברים שלי. בדרך החוצה מהשטח אני עובר על יד ישוב מיוחד – ״מרחב-עם״ שמו. יש טועני שלרחבעם זאבי יש נגיעה בשם הזה. בכל מקרה הישוב הזה אינו מגודר וישוב שאינו מגודר בנגב אמור להיות נגוע בפעילות עבריינית של נערי הפזורה, אפס – אין שום בעיית גניבות