‫‪27‬‬

‫אסתר גרין‬

‫יום אשר‬

‫ברחת‬

‫בפרקים הקודמים‪ :‬שמואל‪ ,‬בנם של ברכה טובה ומיילעך‪,‬‬ ‫מתדרדר רוחנית ומסולק מהישיבה‪ ,‬הוריו נאלצים לחפש‬ ‫לו ישיבה 'מותאמת' למצבו‪ ,‬למורת רוחם‪ .‬דליה שוסטר‪,‬‬ ‫סבתו של שמואל בקשר מצוין עם נכדּה‪ .‬אביב בן סימון‪,‬‬ ‫תלמידו של מיילעך‪ ,‬מנסה להתקרב אליו ובאירוח בשבת‬ ‫מתוודע למצבו של שמואל ונוצר ביניהם קשר‪.‬‬ ‫בדת תורה תמימה‬ ‫דליה שוסטר מסיימת לנקות את בית הכנסת הקטן והצר‪.‬‬ ‫היא הגיעה היום לנקות בלילה‪ ,‬במקום לפנות בוקר‪.‬‬ ‫מחר‪ ,‬אם ירצה השם‪ ,‬היא תתפלל מוקדם‪ ,‬ואז‪ ,‬תיסע לחיפה‪,‬‬ ‫לברכהל'ה ולשמולי‪.‬‬ ‫לפני כמה ימים‪ ,‬שמואל התקשר לעדכן‪ ,‬שקיבלו אותו‬ ‫לישיבה ההיא בפתח תקוה‪ ,‬אחרי יומיים גם ברכהל'ה‬ ‫עדכנה‪ ,‬היא הרגישה את הבושה שלה‪ ,‬קשה לה לשתף‪ .‬היא‬ ‫יודעת בתוך הלב של אמא‪ ,‬שברכהל'ה שלה מרגישה פחות‬ ‫שווה בגלל שמולי‪ ,‬פחות צדיקה‪ .‬אוי כמה שלדליה זה כואב‪,‬‬ ‫כמה היא רוצה לקחת ממנה את הבושה הזאת והבלבולים‬ ‫שהיא עושה לה בלב‪.‬‬ ‫בשיחות הטלפון‪ ,‬שניהם נשמעו לה מדוכאים ונגררים אחרי‬ ‫המציאות‪ .‬שמואל מחפש דרך להוריד מעליו את האכזבה‬ ‫של ההורים שלו‪ .‬וברכהל'ה שלא מסוגלת להשלים עם זה‬ ‫ששמולי הוא כבר לא‪ ...‬איך הם אומרים? ישיבה בוחער‬ ‫כזה‪...‬‬ ‫כולם צריכים את האהבה שלה‪ ,‬כולם צריכים תשומת לב‬ ‫והקשבה‪ .‬וממילא חודשיים היא לא ראתה את הנכדים‬ ‫המתוקים שלה ואת ליבי הצדיקה שהשם ישמור אותה‪.‬‬ ‫אחרי השיחה עם שמואל‪ ,‬היא הלכה לקניות ב'ביג'‪ ,‬מכווצת‬ ‫ואבודה בין החנויות והמקצבים התוקפניים שבוקעים מהם‬ ‫וקנתה לו רשימה ארוכה שביקש ממנה – גרביים‪ ,‬גופיות‬ ‫ועוד פריטים שקצת בלבלו ואפילו הביכו אותה‪ ,‬אבל היא‬ ‫כל כך רוצה לשמח אותו את הצדיק שלה‪ ,‬שהיא הכריחה‬ ‫את עצמה להתעכב בכל חנות מול המוכרות המפוקפקות‬ ‫והסגנון שצרם לה כל כך‪ ,‬רק למלאות שקיות בכל מה‬ ‫שביקש ועוד קצת מעבר‪ ...‬אם הוא מרגיש בנוח לבקש‬ ‫ממנה‪ ,‬היא תיסע עד לירח אם צריך‪.‬‬ ‫עכשיו היא מנגבת את השיש השחור במרץ‪ ,‬היא חייבת‬ ‫להזדרז‪ ,‬חייבת להגיע לחיפה בזמן‪ ,‬ללוות אותו לאוטובוס‪,‬‬ ‫להיפרד ממנו בפנים מחייכות וגאות‪ .‬לתת לו נשיקה של‬ ‫סבתא שאוהבת אותו בדיוק אותו דבר עם ג'ינס או עם‬ ‫חליפה ארוכה‪ .‬לתת חיבוק גדול לשמולי‪ ,‬לפני שהוא יוצא‬ ‫לדרך‪.‬‬ ‫האמת‪ ...‬ברור לה שהישיבה הזאת לא מתאימה לו‪ ,‬היא‬ ‫יודעת ומרגישה מכל השיחות איתו שהוא כבר לא שם‪.‬‬ ‫משהו מגרד לו והוא מרגיש שרק אם הוא יפרוץ עוד ועוד‬ ‫זה יפסיק‪ .‬כמה שניסתה להסביר לו ולתת לו דוגמאות‬ ‫ממנה ומגרשון על פעם מזמן‪ ,‬זה לא עזר‪" .‬אתם נהניתם‬ ‫מהחיים‪ ,‬סבתא‪ ,‬עשיתם מה רציתם‪ .‬בלי חשבון ורק‬ ‫אז נהייתם דוסים‪ .‬תני לי גם ליהנות‪ ,‬סבתא‪ ...‬אל‬ ‫תדאגי ‪ -‬חילוני אני לא‪ ,‬רק לא כל כך חרדי"‪ .‬כמה‬ ‫שהוא יותר שיתף אותה‪ ,‬היא יותר אהבה‬ ‫אותו‪ .‬יותר חיבקה וקירבה‪ ,‬ורצתה לפנק‬ ‫ולהעמיס במה שרק אפשר‪ .‬שידע‬ ‫שיש כאן בפנים בתוך הגבול‬ ‫אהבה וחום ומתנות‪ ,‬וכיף‪.‬‬ ‫ואולי קצת‪ ,‬רק טיפה‬ ‫הוא יתרחק פחות‪.‬‬ ‫וגם אם לא‪ ,‬לאן‬ ‫שלא ילך‪ ,‬הכי רחוק‬ ‫שיש‪ .‬היא תאהב‬ ‫ותישאר שם‪ ,‬לטגן‬ ‫שניצלים ולהציע‬ ‫נקייה‬ ‫מיטה‬ ‫באמצע הלילה‪.‬‬

‫כמו שהקדוש ברוך הוא קיבל אותה לפני ארבעים ושמונה‬ ‫שנים‪ .‬ילדה אבודה‪.‬‬ ‫היא מסדרת את השקיות מה'ביג'‪ ,‬מוסיפה שקית בד‬ ‫אלסטית גדולה ומרוקנת תכולת ארונות לתוכה בשביל‬ ‫ברכהל'ה והילדים‪.‬‬ ‫כשתגיע ל'לב המפרץ' היא תתקשר למיילעך שיבוא לקחת‬ ‫אותה מהתחנה‪.‬‬ ‫ובצהריים אחרי ששמואל ייסע לישיבה החדשה בעזרת‬ ‫השם ובישועתו וברכהל'ה תחזור מהסמינר‪ .‬היא תיסע‬ ‫איתה‪ ,‬עם הצדיקה הזאת‪ ,‬לרשב"י‪.‬‬ ‫היא מוצפת אהבה וחום רק מהמחשבות‪ ,‬התפילות‬ ‫מדגדגות את כולה‪ .‬רק שהשם יצליח דרכה ותגיע בשלום‪,‬‬ ‫בעזרת השם‪.‬‬ ‫ההכנות למסיבת חנוכה עם הורי הבחורים בעיצומם‪ ,‬כל‬ ‫הפסקה הישיבה נראית כמו תחנת אוטובוס של כמה קווים‬ ‫מרכזיים‪.‬‬ ‫הבחורים עסוקים נרגשים וטרודים ולכן אביב קצת נבוך‬ ‫לרכוס את מעילו ולחמוק מבית המדרש לכיוון האוטובוס‬ ‫לירושלים‪ .‬הוא מרגיש שמשמיים שמעו את פעימות הלב‬ ‫שלו‪ ,‬כשראש הישיבה מגיע‪ ,‬ו'מסלק' אותו במבטו לכיוון‬ ‫היציאה‪ .‬הוא יודע שקבע היום עם האברך שאמור לסייע‬ ‫לו לרכוש בגדים‪.‬‬ ‫הוא ממתין בתנועות קופצניות שמסלקות את הקור‪ ,‬תוחב‬ ‫יד לכיס בפעם החמישית לוודא שהכסף שהראש ישיבה‬ ‫נתן לו נמצא שם‪ .‬הנוכחות של המעטפה מחממת אותו‬ ‫ומביכה במקביל‪" .‬תחזיר לי בשעות גמרא‪ .‬עמוד לכל מאה‬ ‫שקל! משתלם‪ ...‬לא?" הוא הפציר בו לקחת את המעטפה‪.‬‬ ‫מסביר שזו קרן מיוחדת שקיימת עבור שידוכים והוא‬ ‫מבקש שישתמש בה עד השקל האחרון‪.‬‬ ‫אביב הסמיק והמילים שלו הסתבכו עם המחשבות‪ ,‬כל מה‬ ‫שיצא מפיו הוא‪" :‬שידוכים?" הרב חייך למראה המתוק של‬ ‫הבחור שלפניו‪" ,‬נו ההכנה למצווה יותר גדולה מהמצווה‬ ‫עצמה‪ ,‬לא?" הוא טפח לו על השכם‪ ,‬החליק את המעטפה‬ ‫אל ידיו והזכיר לו ליצור קשר עם אבני – הבוגר של הישיבה‬ ‫שמחכה לטלפון שלו‪.‬‬ ‫עכשיו הוא ממתין בתחנה‪ ,‬הנשימות הקצובות שלו מייצרות‬ ‫סלילי אדים מקוטעים‪ .‬הוא מבין שלא רק בגדים הוא הולך‬ ‫לקנות היום‪ .‬אלא עוד מדרגה‪ ,‬עוד שלב‪ .‬הוא עוצם את‬ ‫עיניו לרגע רואה מדרגות רחבות ובסופם המילה 'שידוכים'‬ ‫מעוטרות ניצוצות בורקים‪ .‬רעש האוטובוס שהגיע גורם‬ ‫לעיניו להיפקח‪ .‬מזוגג‪ ,‬הוא עולה במדרגות המתכתיות‪.‬‬ ‫הוא פותח גמרת כיס‪ ,‬פורע את החוב לראש ישיבה‪ .‬ריכוז‪,‬‬ ‫תמיד היה הצד החזק שלו‪ .‬גם בצבא באימונים‪ ,‬הוא היה‬ ‫מוצא תמיד את המוקשים לפני כולם‪' .‬משקפת' הם היו‬ ‫קוראים לו‪.‬‬ ‫אחרי שטייגען של שלושה עמודים ופריעת חוב של מאה‬ ‫חמישים שקלים‪ ,‬הוא מביט בחלון ונבהל לראות שהם‬ ‫באזור שער הגיא‪ .‬הוא סיכם עם אבני שהוא יתקשר אליו‬ ‫חצי שעה קודם‪.‬‬ ‫הוא מחייג‪ ,‬המנוי לא זמין‪ .‬הידיים שלו חמות‪ ,‬מזיעות‪.‬‬ ‫הוא מחייג שוב‪ ,‬המנוי עדיין אינו זמין‪ .‬בלית ברירה אחרי‬ ‫כמה דקות המתנה ותשובה זהה‪ ,‬הוא מחייג לראש ישיבה‬ ‫שגם הוא לא עונה‪ .‬לאחר כמה רגעים הוא חוזר‪ .‬אביב נבוך‬ ‫מההפרעה‪" .‬מחילה הרב‪ ,‬פשוט א‪ ...‬אבני שקבעתי איתו‪...‬‬ ‫שהרב שלח‪ ...‬הוא לא עונה ורציתי לדעת אם יש לרב מספר‬ ‫נוסף‪ "...‬הראש ישיבה מהמהם משהו ומפטיר שהרבנית‬ ‫תחזור אליו‪.‬‬ ‫בתחושה מבולגנת הוא מנסה לסדר את מוחו לתוך הגמרא‬ ‫עד שהרבנית תתקשר‪ ,‬ובמילה השלישית שהוא מנסה‬ ‫להתרכז בה היא מתקשרת ונותנת לו את הטלפון של‬ ‫הרבנית אבני‪ ,‬מעטירה אותה על הדרך בשבחים‪ .‬ומברכת‬

‫גם אותו באשת חיל‪ .‬ה'אמן' שלו מסמיק בשמו דרך הטלפון‪.‬‬ ‫חיוג למספר השני מוביל אותו לדרך ללא מוצא שכן גם שם אין תשובה‪,‬‬ ‫הוא לא מתכוון להטריד יותר איש‪ .‬הוא נושם עמוק ומנסה להתמלא‬ ‫באמונה ועשתונות‪.‬‬ ‫מחייך לעצמו‪ ,‬ואומר בלי מילים שמי שזחל על הבוץ בגבול עזה בפנים‬ ‫צבועות ירוק ובגוף חמוש בנשק יותר מאיברים‪ ,‬לא אמור לחשוש כל כך‬ ‫מביקור לא מודרך בגאולה‪.‬‬ ‫אבל הכניסה לירושלים‪ ,‬על עשרות אברכיה הקצביים שחוצים כבישים‬ ‫אלכסוניים במרץ‪ .‬לבושים בבטחה‪ ,‬כל אחד לפי ה'פלוגה' שלו‪ ,‬גורמים‬ ‫לחיוך להימחק ולאצבעות לחייג שוב ושוב לאבני ולרבנית שלו‪ .‬אין שום‬ ‫חידוש בגזרה‪.‬‬ ‫בלית ברירה הוא מבין שהוא צריך לרדת בכניסה לרחוב מלכי ישראל‪ .‬הוא‬ ‫נוחת עם שתי רגליים על הקרקע‪ ,‬אבל מרגיש תלוש‪ ,‬אבוד ובודד‪.‬‬ ‫הוא הלך לכיוון שאליו כולם הולכים‪ ,‬מנסה להפסיק להיבהל ולחשוב מה‬ ‫לעשות‪.‬‬ ‫אחרי כמה חקירות של עוברים ושבים‪ ,‬בעיקר ילדים‪ .‬הוא מגיע לשתי‬ ‫חנויות מומלצות של בגדים ואחת של כובעים‪.‬‬ ‫החנות הראשונה מזכירה לו לובי של בית מלון‪ .‬הוא יורד במדרגות הרחבות‪,‬‬ ‫מוכר צעיר שמזכיר לו חייט מיתולוגי מהדיסקים של הילדים‪ .‬מביט בו‬ ‫מרחוק‪.‬‬ ‫בחנות יש חימום חזק‪ ,‬אבל הקור מבחוץ ממשיך ללוות את אביב‪ .‬הוא היה‬ ‫רוצה להסתער על המדפים‪ ,‬ואחרי ההתנפלות – לצאת כמו כל מי שראה‬ ‫ברחובות‪ ,‬חייל לבוש מדים‪.‬‬ ‫המוכר בוחן אותו במבט מפלח מהנעליים ועד הכיפה שלראשו‪ .‬ומפסיק‬ ‫פטפוט קולח ביידיש לטובת השאלה שהוא מפנה אליו‪" :‬מה צריך?"‬ ‫שוב הגמגום הזה תופס אותו‪ ,‬עד לחודשים האחרונים מעולם לא התקשה‬ ‫להתנסח‪ ,‬תמיד היה חד וקולע הכי שרק אפשר‪" .‬א‪ ...‬הכל‪ ...‬זותומרת היה‬ ‫צריך לבוא איתי איזה אברך‪ ...‬אני צריך‪ ...‬את כל הלבוש ה‪...‬חסידי‪ "...‬הוא‬ ‫מצביע על בובה לבושת בגדי חתן נוצצים‪" .‬הכל‪ "...‬המוכר מעגל את עיניו‬ ‫וניכר שהוא מתאפק לא לצחוק‪.‬‬ ‫"בוקשפן!" הוא קורא לעבר השני של החנות‪ ,‬משחק באדישות עם המטר‬ ‫הצהוב שכרוך על צווארו‪" .‬דער בעל תשובה דא‪ ,‬ער ווייסט נישט פון זיין‬ ‫קאפ צו זאגן!" (הבעל תשובה הזה‪ ,‬לא יודע מהחיים שלו!) "איך האב נישט‬ ‫קיין כח צו אים‪ ,‬קום דו אהער!!!" (אין לי כח אליו‪ ,‬לך טפל בו אתה!!!)‬ ‫מוכר נוסף‪ ,‬לבוש בצורה זהה לחלוטין מגיע‪ ,‬נועץ בו את אותם מבטים‬ ‫בדיוק‪ .‬אביב נע בחוסר נוחות בתוך מעיל הפוך שלו שמרגיש כמו מופע‬ ‫נוצות ראוותני מול המבטים שלהם‪.‬‬ ‫"כן?" הוא מפהק‪ ,‬השני חומק למאחורי הדוכן במבט משועשע‪.‬‬ ‫"מה צריך?" הוא שואל שוב‪ ,‬אביב מסתחרר‪.‬‬ ‫"הכל‪ "...‬הוא עונה בקול שקט‪ ,‬מקווה שיגאל אותו ויעשה את זה כמה‬ ‫שיותר מהר‪" .‬אההה‪ "...‬הוא מפהק שוב מסלסל את פאותיו בכיווץ מהיר‪.‬‬ ‫"נתחיל עם ישיבה חלאט?" אביב מכווץ את גבותיו‪ .‬אין לו מושג מה זה‬ ‫אומר‪" .‬דיר זאגן נאכאמאל? פארשטייסט נישט? ער ווייסט נישט פון זיין‬ ‫קאפ צו זאגן" (לומר לך שוב? אין לו שום מושג‪ ,‬הוא לא יודע מהחיים שלו)‪.‬‬ ‫המוכר הראשון צועק אליו בטון עסיסי ומבודח‪ .‬אביב בולע את רוקו‪ ,‬יודע‬ ‫שהמשפטים שמתעופפים כאן הם עליו‪.‬‬ ‫"בוא אחריי!" המוכר מתקדם במהירות אל מסדרון מלא חליפות שחורות‬ ‫ונבלע בו‪.‬‬ ‫אביב מביט בשטיח הפרוש מקיר לקיר‪ ,‬הביזיון לוהט בכל איבריו‪ .‬ויש לו‬ ‫דחף לברוח מכאן עם מעיל הפוך המרוט שלו ולתת למוכר לחפש את‬ ‫החלאט הזה לעצמו‪.‬‬ ‫אבל הוא נשאר‪ ,‬ושותק‪.‬‬ ‫בולע רוק ונזכר שהרגע הזה חשוב‪ ,‬הוא מתבייש להוציא תהילים מהכיס‪,‬‬ ‫אז הוא אומר פרק בלחש לחזרה בתשובה של שמואל בן ברכה טובה‪.‬‬

‫לקבלת הסיפור כל שבוע שלחו בקשה‪:‬‬ ‫‪[email protected] | 058-640-4610‬‬

‫| ג' כסלו ‪49 | 27.11.2022‬‬