‫‪34‬‬

‫בפרקים הקודמים‪ :‬מיילעך קיבל טלפון מהראש ישיבה החדש‬ ‫של שמואל‪ ,‬הם גילו שהוא משוטט בלילות בתל אביב בסגנון‬ ‫שלא מקובל עליהם‪ ,‬כעת הם לא יודעים להיכן הוא נעלם‪.‬‬ ‫כל הנסתרות‬

‫אסתר גרין‬

‫יום אשר‬

‫ברחת‬

‫מיילעך מתנדנד ליד החנוכייה‪ ,‬נראה כמו להבה מרצדת‪.‬‬ ‫הנר שבידו עדיין כבוי‪ ,‬והוא ממלמל פסוקים לפני‬ ‫ההדלקה‪ .‬שרי עומדת ובוהה בחנוכייה המבריקה‪ ,‬ליבי‬ ‫עומדת קרוב עם בת שבע ביד ושימי ומנחם מקפצים בין‬ ‫אדן החלון שבסלון ‪ -‬שם מונחות החנוכיות שלהם ‪ -‬לבין‬ ‫הכניסה לבית‪ ,‬כאילו הם שומרים במקביל שאף אחד לא‬ ‫יגנוב את החנוכיות שלהם או את של אבא‪.‬‬ ‫מיילעך מברך ומדליק את הנרות‪ ,‬ברכה טובה מביטה‬ ‫בו‪ ,‬יש בעיניים שלו משהו עצור‪ .‬ובתוכה משהו מתחיל‬ ‫ללחוץ‪ ,‬היא מכירה את המבט הזה‪ .‬הוא מסתיר ממנה‬ ‫משהו‪ .‬הילדים שרים עם מיילעך‪ ,‬וכשהבנים רצים‬ ‫בתעופה לכיוון החנוכיות שלהם‪ ,‬היא מתיישבת לומר את‬ ‫הפסוקים לאור הנרות‪ .‬מוטרדת‪ .‬מנסה לתפוס את המבט‬ ‫שלו לשבריר שניה‪ ,‬אך הוא לכוד בתוך המילים שכתובות‬ ‫בחוברת שבידו‪.‬‬ ‫מביטה בבנים שלה‪ ,‬בבנות שלה‪ ,‬בלהבות שמאירות‬ ‫על החלון והיא מתפללת בלי לחשוב יותר מדי שכולם‬ ‫יישארו צדיקים וקרובים אליה גם בחנוכה הבא‪.‬‬ ‫הטלפון מצלצל‪ ,‬ברכה טובה וליבי לא קמות באמצע‬ ‫הפסוקים‪ ,‬שרי בוהה בנרות‪ ,‬נראה שלא שמה לב לצלצול‪.‬‬ ‫כשהצלצול חוזר על עצמו שוב ושוב‪ ,‬מנחם ניגש בחוסר‬ ‫חשק ֵומרים‪ .‬אחרי שנייה יש לו חיוך רחב מרוח על‬ ‫הפנים‪ ,‬הוא צוחק ומוסר את הטלפון לאמא ‪" -‬זה סבא‬ ‫אשדוד בטלפון‪ "...‬ברכה טובה נדרכת כשהיא שומעת‬ ‫שזה אבא שלה‪ .‬האיש שלא מתקשר מעולם כשהכל‬ ‫בסדר‪ ,‬וגם כשהוא עונה לטלפון הוא משמיע המהומים‬ ‫ולא מילים‪.‬‬ ‫"אבא?" היא מכניסה לתוך שתי ההברות תפילה ובקשה‬ ‫שהכל בסדר‪ .‬לא מבינה למה אמא לא מתקשרת‪ ,‬אולי‬ ‫קרה לה משהו?‬ ‫"חנוכה שמח‪ ,‬ברכ'לה! אני מפריע? אני שומע את אלימלך‬ ‫ברקע‪ ,‬אתם עדיין בהדלקה?" אבא‪ ,‬לא מסכים לקרוא‬ ‫למיילעך ‪ -‬מיילעך‪ ,‬טוען שזה מעוות את המשמעות‪.‬‬ ‫ברכה טובה נלחצת מהמילים הארוכות והמקדימות‪,‬‬ ‫יודעת שהן באות לחפות על משהו שלאבא קשה להגיד‬ ‫ושאמא לא יכולה להגיד במקומו‪.‬‬ ‫"זה בסדר‪ ,‬אבאל'ה‪ ,‬אנחנו רק מתפללים ליד הנרות‬ ‫בנחת"‪ .‬בת שבע נעמדת‪ ,‬כאילו שמעה את אמה‬ ‫ומנסה להגיע לחנוכיות של מנחם ושימי‪ ,‬היא‬ ‫מפילה את החנוכייה הריקה של שמואל‪ ,‬ליבי‬ ‫נוזפת בה והיא מתחילה לבכות‪ .‬ברכה טובה‬ ‫בורחת לחדר עם הטלפון‪.‬‬ ‫"הכל בסדר?" היא ממשיכה את‬ ‫המשפט הקודם מהחדר‪.‬‬ ‫"אהה‪ ...‬זהו ש‪ ...‬אה‪"...‬‬ ‫הנה הוא מתחיל‬ ‫ההמהומים‬ ‫עם‬ ‫שלו‪ .‬ברכה טובה‬ ‫נחלצת לעזרתו‬ ‫מנסה לדוג מילים‬ ‫מהפה היצוק‪.‬‬ ‫"אמא בסדר?"‬ ‫"אהה‪ ...‬כן‪ ,‬ברוך‬ ‫השם‪ .‬היא כן‪.‬‬

‫אההה‪ ........‬שמואל פה‪ "...‬הוא פשוט מנחית בסוף‪ .‬השם‬ ‫שמואל מכאיב לברכה טובה‪ ,‬באותה נקודה רגישה שלא‬ ‫הייתה מוכרת לה כלל עד לפני מספר חודשים‪ .‬היא‬ ‫הולכת הלוך וחזור בחדר‪.‬‬ ‫"שמואל? מתי הוא הגיע? למה הוא בא? ואיפה הוא‬ ‫עכשיו?" הפחד מוציא ממנה סליל של שאלות‪ ,‬נמאס לה‬ ‫מהדמיונות ועוד יותר נמאס לה שהיא לא יודעת דבר על‬ ‫הילד שלה‪.‬‬ ‫"זהו‪ ...‬ברכל'ה ש‪ ...‬אין לנו מושג מה קורה איתו‪ .‬אמא‬ ‫בדרך כלל בקשר טוב איתו‪ .‬אבל הוא לא הודיע לה‪ .‬הגיע‬ ‫באמצע הדלקת נרות‪ ,‬רטוב כולו‪ ,‬עם עיניים אדומות‪"...‬‬ ‫הוא רוצה לתאר לה את השיער שלו והריח ועוד כמה‬ ‫פרטים שאיימו לקרוע אפילו את הלב הצבאי שלו‪ ,‬אבל‬ ‫הוא עוצר‪ .‬דליה לימדה אותו להראות דברים יותר יפה‬ ‫ממה שהם‪ ,‬כנראה בסוף‪ ,‬הוא למד‪.‬‬ ‫"אבל איפה הוא עכשיו‪ ,‬אבא?" היא לא מסוגלת לעמוד‬ ‫בזה‪ ,‬כל פעם שקורה משהו היא מרגישה שהתהום‬ ‫שמתחתיה רועדת ובולעת אותה לעומקים גדולים יותר‪,‬‬ ‫שחורים יותר‪.‬‬ ‫"הוא בחדר עם אמא‪ ,‬היא הדליקה לו בוילר ובינתיים‬ ‫כיסתה אותו בכמה שמיכות והכינה לו תה‪ ,‬נראה לי שהוא‬ ‫נרדם‪ ,‬רק אמא נשארה לידו"‪ .‬הוא בולע את התיאור שלו‬ ‫רועד ולא מסוגל לדבר‪ ,‬נראה מזוגג לחלוטין‪ ,‬דליה שטפה‬ ‫לו פנים עם מים חמים והורידה לו נעליים‪ ,‬הוא אפילו‬ ‫לא שם לב מה היא עושה‪ ,‬ובשנייה הבודדת שהיא הלכה‬ ‫להדליק את הבוילר הוא נשכב ונרדם‪ .‬היא קראה מהר‬ ‫לגרשון‪ ,‬הוא לא סיפר לה מה הוא חושב‪ ,‬מיישם גם עליה‬ ‫את מה שלימדה אותו‪ ,‬שלא תדאג יותר מדי‪" .‬תשבי לידו‪,‬‬ ‫תראי שהוא בסדר‪ ,‬נראה לי שהיה לו מאוד קר"‪" .‬תתקשר‬ ‫לברכל'ה‪ ,‬תגיד לה בעדינות‪ ,‬גרשון"‪ ,‬היא ביקשה‪ .‬הוא‬ ‫ניגש לטלפון והיא התיישבה ליד הנכד הבכור שלה לקרוא‬ ‫תהילים‪ ,‬החושים שלה מספרים לה שהמצב גרוע‪ .‬מאוד‪.‬‬ ‫"אבא‪ ,‬אל תתנו לו לצאת כשהוא יקום‪ ,‬תנעלו את‬ ‫הדלתות‪ .‬ותגידו לו שיתקשר אליי מייד"‪ .‬ברכה טובה‬ ‫מגייסת את כל יכולות השליטה שלה‪ ,‬לא יודעת מאיפה‬ ‫הוא מגיע ולאן הוא הולך‪ ,‬רק יודעת שמשהו לא טוב‬ ‫בכלל קורה עם הבן שלה‪ ,‬היא נזכרת במבט של מיילעך‬ ‫בהדלקה ויודעת שזה קשור‪.‬‬ ‫"אל תדאגי‪ ,‬ילדה‪ .‬אנחנו נשמור עליו‪ ,‬בעזרת השם"‪ .‬כמה‬ ‫זמן הוא לא קרא לה ילדה‪ ,‬עוברת בה צמרמורת‪ ,‬היא‬ ‫מרגישה שהוא רוצה להגן עליה‪ ,‬והיא רק רוצה שיגנו על‬ ‫שמואל‪ ,‬הכי חזק‪.‬‬ ‫ובעיקר מפני עצמו‪...‬‬ ‫***‬ ‫בדרך למירון‪ .‬היום השלושה עשר‪.‬‬ ‫בדרך לציון‪ .‬מיילעך לקח רכב מהגמ"ח של בעדני מהכולל‪.‬‬ ‫בסופו של דבר יצאתי מהחדר‪ ,‬לא הצלחתי לסיים את‬ ‫הפסוקים למול הנרות‪ .‬מיילעך קרא לי למטבח ולחש‬ ‫לי בקודים את מה שהראש ישיבה אמר לו‪ ,‬התיישבתי‬ ‫ובכיתי‪ .‬בלחש‪ ,‬למדתי לבלוע דמעות‪ .‬לא רציתי להרוס‬ ‫לילדים את היום הראשון של חנוכה‪ .‬הגשתי להם את‬ ‫הסופגניות האגדיות של ליבי‪ ,‬שעברו את כל הניסויים‬ ‫המדעיים שלה בשבועיים האחרונים והגיעו לתוצאה‬ ‫מושלמת‪.‬‬ ‫לאט לאט הכאב והפחד עטפו אותי יותר ויותר וגרמו לי‬ ‫למרבה הפלא להיות סבלנית‪ ,‬רכה וקשובה‪ ,‬כאילו הפחד‬ ‫שמא מישהו נוסף מילדיי ירגיש שלא טוב לו כאן מספיק‬ ‫וינסה לברר מה יש בחוץ‪ ,‬ניהל אותי‪ .‬משדרת להם בשיא‬ ‫העוצמה‪ ,‬בית מושלם‪ ,‬אמא אוהבת‪ ,‬כאן נשארים ולנֶ צח!!‬

‫קילחתי את בת שבע‪ ,‬ושיחקתי 'קטאן' עם מנחם שימי ושרי‪ ,‬מנחם‬ ‫שם לב שאני לא מרוכזת ודי שיחק במקומי את כל המשחק‪ ,‬אבל לא‬ ‫קמתי מהמקום‪ .‬הייתי עסוקה בלהיות אמא מושלמת‪ ,‬כזו שלעולם לא‬ ‫עוזבים לטובת שום דבר אחר‪ ,‬כזו שהלב השבור שלה מצמיד אותה‬ ‫לילדיה‪.‬‬ ‫אנחנו שותקים רוב הדרך‪ ,‬למדנו לכאוב ביחד‪ ,‬בהתחלה היינו עסוקים‬ ‫בלחפש פתרונות בלהחזיק שליטה כמה שיותר חזק‪ ,‬לערב כמה שיותר‬ ‫אנשים‪ ,‬לחפש כמה שיותר ישיבות‪ .‬היום למדנו פשוט לכאוב‪ .‬מיילעך‬ ‫נושך את השפתיים חזק‪ ,‬ונושם עמוק‪.‬‬ ‫"בבוקר נדבר עם ההורים שלך ונהיה יותר חכמים‪ ,‬בעזרת השם"‪ .‬הוא‬ ‫מרגיש את הלב המתכרסם שלי שמרוב מחשבות גורם לי לשתוק‪.‬‬ ‫"בעזרת השם‪ ,‬נראה לך שהוא יבוא הביתה? שהוא יחזור לישיבה‬ ‫הזאת?" אני מנסה לבדוק אם מישהו מאיתנו עדיין מכיר את הילד‬ ‫הקטן הזה שלפני שנייה חזר מהחיידר עם דף קשר ועכשיו מסתובב‬ ‫בלילות בתל אביב‪.‬‬ ‫"מה שאני בטוח יודע‪ ,‬זה שכל הניסיון הזה‪ ,‬הראה לי שאני לא יודע‬ ‫כלום"‪ .‬הוא מוריד יד אחת מההגה ומלטף את הזקן‪ ,‬פונה שמאלה לתוך‬ ‫ציון הרשב"י‪ ,‬מחייך לשומר הזקן שלא עושה דבר‪.‬‬ ‫"תתפללי טוב כמו שאת יודעת‪ ,‬ותזכרי שאנחנו בידיים של הקדוש‬ ‫ברוך הוא וגם שמואל‪ ,‬אפילו שזה נראה שהוא באיזו רשות אחרת‪,‬‬ ‫רחמנא לצלן"‪ .‬הוא מביט בי ומדומם את המנוע‪ ,‬השקט שנוצר דוחף‬ ‫את המשפט שלו עמוק לתוך הכאב שלי‪ ,‬אל הכעס והשנאה למקום‬ ‫שהילד שלי נמצא בו‪.‬‬ ‫"תזכרי את זה ברכה‪ ,‬זאת לא טעות‪ ,‬זה לא מקרה‪ ,‬זה המסלול שנבחר‬ ‫בשבילו‪ ,‬אנחנו צריכים לא לקלקל יותר ממה שכבר התקלקל‪ ,‬ולהשאיר‬ ‫לו פתח לחזור ממנו"‪ .‬יש לי אלפיים שאלות וקושיות למיילעך‪ ,‬אבל‬ ‫הוא פותח את הדלת ויוצא‪ .‬מראה לי דרך החלון את הטלפון שלו‬ ‫ומסמן לי שיתקשר כשיסיים‪.‬‬ ‫אני נשארת לבד ברכב ויודעת שאני הולכת לבכות והרבה היום‪,‬‬ ‫אני מתחילה כבר כאן‪ ,‬נשטפת דמעות של בלבול וכעס וחוסר הבנה‬ ‫והסכמה‪ ,‬ולא מבינה למה זה חייב להיות קשה כל כך‪ .‬ואיך זה יכול‬ ‫להיות שאמא כל כך תרצה שהבן שלה יהיה צדיק וזו תפילה שלא‬ ‫מתקבלת? ואיך ברור לי שכל ניסיון אחר היה מתקבל עליי יותר‪ .‬אני‬ ‫מקנחת את האף ונוזפת בעצמי‪ ,‬מנסה להטעין את עצמי מחדש‬ ‫בדיבורי אמונה‪ ,‬מרגישה קצת כמו מרים שור בשיעורי תורה‪ .‬פותחת‬ ‫את הדלת ונשטפת בקור המקפיא של הגליל‪ ,‬האמונה התמימה בציון‬ ‫הרשב"י מדביקה לי את הסדקים המכאיבים שהייאוש סודק בי‪ ,‬כמו‬ ‫הפטיש שניצל של מרים‪.‬‬ ‫אני סוגרת את המעיל ומסדרת את המטפחת‪ ,‬פעם ראשונה שבאתי‬ ‫לכאן בלי פאה‪ ,‬לא היה בי גרם של כוח להשקיע בשום דבר חוץ‬ ‫מבלהיות אמא מושלמת ולנסוע לקרוע שוב את השמיים על הבן שלי‪.‬‬ ‫בקצה השביל אני רואה את יפה עומדת עם מעיל לבן‪ ,‬חדש כנראה‪.‬‬ ‫אבל לא מהחנות‪ .‬נראית כמו האנפות הלבנות שממלאות את צמרות‬ ‫העצים כאן במירון‪ ,‬היא מחייכת אליי מרחוק‪ .‬חבל שאני לא יכולה‬ ‫להראות למיילעך אותה‪ ,‬כל כך הרבה סיפרתי לו עליה‪.‬‬ ‫משום מה במקום להתרגז על הנוכחות שלה שהרבה פעמים העיקה‬ ‫עליי‪ ,‬אני מחייכת אליה‪ ,‬חיוך מתוך השברים‪.‬‬

‫‪ 12‬מפגשים‬ ‫בין השעות ‪9.30‬‬ ‫עד ‪ 1.30‬בבוקר‬

‫פגישת יעוץ וליווי‬ ‫להשמה בעבודה‬ ‫בשווי ‪ 500‬ש"ח‬

‫הקורס יתקיים בימי שני בבוקר בבנין שערי העיר בירושלים‪.‬‬

‫תחילת הקורס שבט תשפ"ג‬

‫"איזה שיינע טיכאלע (איזו מטפחת נאה) יש לך‪ ,‬הרבנית!!!"‬ ‫אני נכנסת בלי להגיב‪ ,‬מסתערת על הציון שרק המגע שלו‪ ,‬כבר מיישב‬ ‫את דעתי שהשתוללה עד לפני כמה רגעים הרבה יותר מהרוח בחוץ‪.‬‬

‫לקבלת הסיפור כל שבוע שלחו בקשה‪:‬‬ ‫‪[email protected] | 058-640-4610‬‬

‫חני ‪0527186541‬‬ ‫| כ"ב טבת‪45 | 15.01.2023 ,‬‬