‫הלכות שבת (חלק א)‬

‫הלכות שבת‪ -‬סימן שב‬ ‫דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת‬ ‫סעיף א‬ ‫המנער טליתו בשבת מטל‪/‬אבק‪ /‬נוצות‪ /‬שלג‬ ‫המנער טלית חדשה‪ ,‬שחורה‪ ,‬מן הטל שעליה‪ ,‬חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס‪ .‬והוא שמקפיד עליה שלא‬ ‫ללבשו בלא ניעור‪ .‬שו"ע‪.32‬‬ ‫הגה‪ :‬וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים‪ .‬ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו‪( ,‬כל בו)‪ .‬י"א דאסור‬ ‫לנער בגד מן האבק שעליו‪ ,‬אם מקפיד עליו‪ ,‬וטוב לחוש לדבריו (רש"י וא"ז)‪ .‬אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת‬ ‫(א"ז)‪ .‬וע"ל סימן של"ז‪.‬‬

‫מקור הדין‬ ‫גמרא שבת (קמז‪" ).‬המנער טליתו בשבת ‪ -‬חייב חטאת‪ .‬ולא אמרן אלא בחדתי‪ ,‬אבל בעתיקי ‪ -‬לית לן בה‪.‬‬ ‫ולא אמרן אלא באוכמי‪( ,‬בגד שחור לרש"י שהאבק מקלקל מראיתה‪ ,‬וקפיד עליה| ולפירוש ר"ח נפרש שניעורם מהטל מיפה אותם ומינכר‬ ‫כיבוסם‪ ,‬ב"י)‪ .‬אבל בחיורי וסומקי ‪ -‬לית לן בה‪ .‬והוא דקפיד עלייהו (רש"י ‪ -‬ללובשן עד שינערם)‪.‬‬ ‫עולא איקלע לפומבדיתא‪ ,‬חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו‪ .‬אמר‪ :‬קמחללין רבנן שבתא! אמר להו רב יהודה‪:‬‬ ‫נפוצי ליה באפיה‪ ,‬אנן לא קפדינן מידי‪ .‬אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף‪ ,‬אמר ליה‪ :‬הב לי כומתאי (כובעי)‪ ,‬חזא‬ ‫דאיכא טלא עליה‪ ,‬הוה קמחסם למיתבה ליה‪ .‬אמר ליה‪ :‬נפוץ שדי‪ ,‬אנן לא קפדינן מידי‪".‬‬ ‫שיטות הראשונים‬ ‫א‪ .‬רש"י ‪ -‬המנער טליתו מן העפר חייב דזהו ליבונה‪.‬‬ ‫ר"ח ‪ -‬המנער טליתו מן הטל שעליו וכן דעת התוספות (קמז‪ .‬ד"ה המנער) והרא"ש (סי' י) והר"ן (סב‪ .‬ד"ה גמ') והמרדכי‬ ‫ב‪.‬‬ ‫(סי' תמא) שהקשו על שיטתו של רש"י וכתבו דלא משמע שיהא שייך ליבון בהכי‪ ,‬והסכימו דהיינו כיבוס דומיא דכומתא דרב יוסף דאיתא‬ ‫בגמרא (קמז‪ ).‬דהוה טלא עליה‪ ,‬ואמר נפיץ שדי‪ ,‬אנן לא קפדינן‪ .‬וכן כתב הראב"ד בהשגות‪ ,‬וכן נראה מדברי הרשב"א (שם ד"ה המנער)‬ ‫שכתב הרב המגיד בפרק י' (הי"ח)‪:‬‬

‫ג‪.‬‬

‫רמב"ם ‪ -‬המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין‬ ‫עושין חייב חטאת‪( ,‬משום מכה בפטיש) ואם אינו מקפיד מותר‪[ .‬והראב"ד השיג על אתר א"א מפרשים אחרים‬ ‫פירשו (עי' תוס' שבת קמז ד"ה המנער ובראשונים שם) מנערו מן המים שנפלו עליו והוא תולדת מכבס עי"ש‪.].‬‬

‫והוא דקפיד עלייהו ‪ -‬גדר מקפיד‬ ‫❖ ופירש רש"י ‪ -‬קפיד עלייהו‪ .‬ללובשם עד שינערם‪ :‬כלומר אבל אם לא מקפיד עליהם ואף בלא ניעור‬ ‫אינו נמנע מללובשם‪ ,‬אינו נחשב לגביו כיבוס‪ ,‬ומותר לנערם אף לכתחילה‪ ,‬וכן מבואר בגמרא‪.‬‬ ‫❖ והרב המגיד (שם) כתב דהטעם משום דלמי שמקפיד הוי פסיק רישיה‪ ,‬ולמי שאינו מקפיד אינו‬ ‫אלא דבר שאין מתכוין‪ ,‬שאינו כיבוס גמור‪.‬‬ ‫וכן נפסק לדינא‪ :‬באופן שאין דרכו להקפיד‪ ,‬ולובשו לפעמים בלי ניעור‪ ,‬מותר לנער אף לכתחילה‪( :‬מ"ב ס"ק‬ ‫ב) ‪[.‬אם בעלמא אינו מקפיד‪ ,‬אך עתה יש לו סיבה מיוחדת להקפיד כגון שהולך להקביל פני אדם חשוב‪ ,‬יש לדון אם מקרי מקפיד כיון דהשתא הוא‬ ‫ענין בפ"ע‪ .‬חוט שני פרק לג]‪.‬‬

‫אדם המקפיד המנער בגד עבור חבירו שאינו מקפיד‬ ‫ביאור הלכה – יש להסתפק מה הדין כאשר אחד מנער בגד עבור חברו‪ ,‬והמנער מקפיד על מראה הבגד ואילו‬ ‫בעל הבגד אינו מקפיד על מראהו‪ .‬לכאורה יש לומר שאזלינן בתר בעל הבגד‪ ,‬ולפי"ז אתי שפיר המעשה המסופר על אביי‬ ‫ורב יוסף‪ ,‬רב יוסף שהיה בעל הבגד הורה לאביי שמותר לו לנער עבורו את הבגד משום שהוא אינו מקפיד על מראהו‪ ,‬ולפי"ז הוא הדין אם היה‬ ‫להיפך‪ ,‬שבעל הבגד מקפיד ואילו המנער אינו מקפיד שאסור לנער‪ .‬אמנם‪ ,‬ניתן לדחות ולומר שכיוון שלמנער הוי ייפוי והוא‬

‫עושה המלאכה‪ ,‬אסור אף כאשר בעל הבגד אינו מקפיד‪ ,‬ולדינא נשאר הביה"ל בצ"ע בדין זה‪.‬‬

‫הגדרת בגד חדש‬ ‫א‪ .‬בית יוסף – בגד שעדיין לא כובס כלל‪.‬‬ ‫ב‪ .‬רמב"ם – בגד שלא השתמשו בו כל כך ועדיין ניכר בו שהוא חדש‪ ,‬וכ"פ המ"ב (ס"ק א)‪.33‬‬ ‫ג‪ .‬יערת דבש – לפי שלא ידענו עד כמה נקרא חדש‪ ,‬לכן צריך להזהר בכולם‪ ,‬והבה"ל כ' דהמחמיר כדבריו‬ ‫תע"ב והמיקל יש לו על מה לסמוך‪.‬‬ ‫‪ 32‬אבל אם היא לבנה או אדומה או שאר מיני צבעונים‪ ,‬או שאינה חדשה‪ ,‬אין הניעור יפה לה כמו כיבוס‪ ,‬ולכן מותר‬ ‫לנערה אף אם מקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור (שו"ע הרב)‪.‬‬ ‫‪ 33‬ועד אימתי נקראת חדשה כל זמן שלא נשתמשו בה כל כך אלא עדיין היא בחידושה‪( :‬שם)‪.‬‬

‫‪72‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬

‫להלכה‪( :‬לגבי ניעור בגד מאבק)‬ ‫א‪ .‬הרמ"א הביא את שיטת רש"י וכתב "וטוב לחוש לדבריו"‪ .‬וכתב הא"ר דמדינא יש איסור בזה‪ ,‬כי הרבה‬ ‫ראשונים סוברים כדעת רש"י‪ ,‬שאין לנער בגד מאבק בשבת‪[ .‬וביאר הביאור הלכה‪ :‬דהיינו אפילו ביד וכל שכן‬ ‫ע"י מברשת שאסור‪.]34‬‬ ‫ב‪ .‬וכתב המ"ב (ס"ק ו) דיש להקל לנער ע"י גוי‪ ,‬ובפרט כשיש בזה לפעמים כבוד הבריות‪ .‬והציע שם‪ :‬וטוב ליזהר‬ ‫כשבא שחרית בשבת לבית המדרש להניח כובעו ובגדיו במקום שמור כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת‪:‬‬

‫ג‪ .‬פוסקי ספרד ‪ :‬מרן לא הביא את דברי רש"י להלכה‪ ,‬וממילא כל איסור ניעור נאמר בטל ולא באבק‪ .‬וכתב‬ ‫בספר "הליכות עולם" (ח"ג עמוד רכד) שמעיקר הדין יש להורות להקל אפילו ע"י מברשת והמחמיר תע"ב‪ .‬אולם‬ ‫בס' "אור לציון" (פכ"ד) פסק שיש להקל לנער את האבק רק כלאחר יד כגון ע"י שרוולו וכדו'‪ ,‬אבל ממנעל‬ ‫מותר להסיר אבק אפילו בלא שינוי‪.‬‬ ‫הערת הבה"ל בזה‪:‬‬ ‫כתב הבה"ל‪ :‬דאפילו לדעת המתירים הוא דוקא באינו עושה שום פעולה כלל אלא ניעור בעלמא מן האבק‬ ‫שעליו‪ ,‬אבל אם מכסכס ומשפשף את הבגד להסיר ממנו הכתמים כדי לייפותו‪ ,‬לכל הדיעות יש עכ"פ איסור‬ ‫בזה‪ ,‬דלא גרע מכסכוסי סודרא דלקמן‪ ,‬ובכל מיני בגד אסור‪.‬‬ ‫ניעור בגד שהתרטב ממי גשמים‬ ‫כתב הרמ"א‪ :‬וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים‪ .‬ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו‪,‬‬

‫(כל‬

‫בו)‪.‬‬

‫וביאר המשנה ברורה ‪ :‬ובזה אין חילוק בין שחור לשאר צבעונים‪ ,‬כמו בטל לעיל‪ ,‬דדוקא שם שהוא מועט‬ ‫אין מקפיד לנער אלא בבגד שחור‪ ,‬אבל כאן שהמים מרובין הדרך להקפיד לנער בכל הבגדים ויש בזה משום‬ ‫סחיטה‪:‬‬ ‫ואפילו בבגד ישן ורטוב צריך להקפיד שלא לנער בחוזק‪ ,‬כדי שלא יבוא לידי סחיטה‪.‬‬ ‫שמירת שבת כהלכתה – מעיל גשם העשוי בד‪ ,‬דינו כבגד שאין מקפידים עליו ולכן מותר לנערו שלא בחוזק‪.‬‬ ‫כמו כן‪ ,‬יש מקום להקל לתלותו בשבת לייבוש‪ ,‬כיוון שאין הדרך לכבסו ויודעים שנרטב מהגשם‪.‬‬ ‫ניעור הבגד מנוצות‬ ‫כתב הרמ"א ‪":‬ומותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת"‪.‬‬ ‫וביאר המשנה ברורה (ס"ק ז)‪ :‬שאין זה דומה לליבון‪ ,‬שאין הנוצות תחובים בתוכו‪ ,‬כמו המים והעפר‪ ,‬אלא‬ ‫עומדים מלמעלה‪ ,‬ולכן מותר אפילו בחדש ומקפיד עליו‪:‬‬ ‫וע"י מברשת אין להקל לנער הנוצות‪ ,‬כשהיא עשויה מקיסמים דקים מפני שיש לחוש שישברו‪ .‬ואף במברשת‬ ‫העשויה משערות אין להקל (תפא"י‪ ,‬בה"ל ד"ה ועיין)‪.‬‬ ‫ניעור שלג מהבגד‬ ‫אליה רבה – אסור לנער בגד מהשלג שעליו‪.‬‬ ‫ביאור הלכה – אם השלג לא נמס מותר לנער את הבגד‪ ,‬מפני שהוא כעין נוצות שמבואר ברמ"א שמותר‬ ‫לנערם מכיוון שמונחות על הבגד‪ .‬אמנם‪ ,‬ייזהר לנער את השלג בנחת באופן שאף אם נמס ממנו מעט ואינו‬ ‫ניכר‪ ,‬שלא ינער את הבגד מהמים עצמם‪ .‬אלא את השלג בלבד‪.‬‬ ‫הדין בסתם אדם שלא ידוע אם מקפיד‬ ‫א‪ .‬מגן אברהם – גם בשחור וחדש רק כאשר בעל הבגד מקפיד על מראהו אסור לו לנערו‪ ,‬אך בסתמא‬ ‫וכדמוכח בגמרא – "והוא דקפיד"‪ ,‬משמע שרק באופן חיובי שמקפיד אסור‪ ,‬הא בסתמא מותר‪.‬‬

‫מותר‪.‬‬

‫ב‪ .‬ביאור הלכה – בשחור וחדש מסתמא אדם מקפיד ואסור‪ ,‬ורק אם יודע שאינו מקפיד מותר לנער‪ .‬והביא‬ ‫ראיות לדבריו מדברי הראשונים‪ ,‬ומה שאמרו בגמרא "והוא דקפיד עלייהו" היינו למעוטי היכא דלא קפיד‪ .‬והוסיף דאם ידוע‬ ‫שמקפיד אז אפילו בבגד לבן וכדו' אסור לנער‪( .‬ד"ה עלה)‪.‬‬

‫ניעור שאר מיני צבעים כהים‬ ‫א‪ .‬כתבו הגר"נ קרליץ (חוט שני פרק לג) בגד שחור שאמרו לא דווקא אלא הוא הדין כל הצבעים הכהים וכחול כהה בכללם‪,‬‬ ‫הם בכלל האיסור‪ .‬והוסיף לגבי אפור כהה אם ניכר אפרוריתו אינו בכלל שחור ומותר לנערו בשבת ואינו דומה לצבע‬ ‫כחול כהה‪.‬‬ ‫הסרת לכלוך שנדבק בבגד ‪ -‬ביאור הלכה‬ ‫בבה"ג כתב וז"ל‪ :‬ישב לו זרע פשתן או ת בשיל על כסותו מותר לקלפו [והובאו דבריו במ"א]‪.‬‬

‫‪ 34‬יש מי שאומר שאסור לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק שעליו אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור‪ ,‬משום‬ ‫שהוא ככיבוס‪ ,‬שהאבק מקלקל מראיתו וניעורו ממנו הוא כיבוס‪ ,‬וטוב לחוש לדבריו‪( .‬שו"ע הרב)‪.‬‬

‫‪73‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫וכתב הבה"ל ש כל טעם ההיתר בזה הוא רק משום דאנן לא קפדינן כמו לענין ניעור טלית‪ ,‬נמצא לפ"ז שאם הוא איש‬ ‫שהוא מקפיד שלא ללבשו כל זמן שלא יקלוף ממנו הזרע פשתן או התבשיל שנתייבש על בגדיו יהיה איסור גמור אף‬ ‫לדברי בה"ג שלא לקלפו בשבת‪ ,‬ודינו ממש בכל פרטיו כמו לענין ניעור מן הטל‪.‬‬ ‫סעיף ב – מלאכת מכה בפטיש בבגד‬ ‫הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה‪ ,‬חייב משום מכה בפטיש‪ .‬והוא‬ ‫שיקפיד עליהם‪ ,‬אבל אם הסירם דרך עסק‪ ,‬פטור‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫אמר רב יהודה האי מאן דשקל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש והני מילי דקפיד עלייהו‪.‬‬ ‫• ופירש רש"י אקופי ראשי חוטים התלויים ביריעה במקום קשורים כשניתק בה חוט וקשרוהו‪ ,‬וכן קשים‬ ‫וקסמים דקים שנארג בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה‪ ,‬גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה‬ ‫בפטיש‪.‬‬ ‫והרמב"ם (בפ"י שם) כתב הלוקט יבולת שאף על גבי הבגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר חייב משום‬ ‫•‬ ‫מכה בפטיש והוא שיקפיד עליהם אבל אם הסירם דרך עסק הרי זה פטור‪.‬‬ ‫וביאר הב"י‪ :‬נראה שמפרש והוא דקפיד עלייהו כלומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות הדבר אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אף על פי‬ ‫שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב‪:‬‬ ‫הסרת חוט מכליב (חוט לתפירה זמנית של תפרים גסים‪ ,‬שניתן לפרום אותם בקלות‪ ,‬לאחר התפירה בחוט הקבוע (‪.‬‬ ‫כתבו האחרונים דה"ה דאסור להסיר השלל‪ ,‬שעושין החייטים בתחלת התפירה כדי לחבר החתוכים ואפשר דחיוב נמי‬ ‫יש בזה שדרך האומנין להסיר בעת גמר מלאכה‪( :‬מ"ב ס"ק ח)‪.‬‬

‫ספיקו של הפמ"ג‬ ‫הפמ"ג נסתפק אי חייב דוקא כשלוקט כל היבלת שיש שם‪ ,‬או אפילו ביבלת אחד חייב אף שנשאר שם עוד‪.‬‬ ‫הבה"ל הביא ראיה לחייב אפילו על יבלת אחת‪ ,‬ממה דמצינו בגמרא פרק הבונה "הצר בכלי צורה כל שהוא חייב" והחיוב‬ ‫הוא משום מכה בפטיש ‪ -‬הרי מבואר דחיוב מכה בפטיש הוא אפילו בעושה רק מקצת מהגמר מלאכה כיון שהוא‬ ‫מהפעולות הנעשים בגמר הכלי‪ ,‬וזה פשוט‪ ,‬וכן מפורש במאירי‪.‬‬ ‫סעיף ג – קיפול בגדים בשבת‬ ‫מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום‪.‬‬ ‫ודוקא באדם (אחד)‪ ,‬אבל לא בשני בני אדם משום דבשנים מתפשטין הקמטים ונראה כמתקן מנא ואם מקפל על הספסל דינו כמקפל בשנים‪ :‬מ"ב‪.‬‬ ‫‪.1‬‬ ‫ובחדשים שעדיין לא נתכבסו‪ [ ,‬לפי שכל שלא נתכבסו הם קשים ואין ממהרין לקמוט ואין חשוב הקיפול תיקון כ"כ עד שיהיה נראה כמתקן‬ ‫‪.2‬‬ ‫מנא‪ :‬מ"ב]‬

‫‪.3‬‬

‫‪.4‬‬

‫ולבנים‬ ‫ואין לו להחליף;‬

‫[בצבועים הקיפול מתקן יותר‪ :‬מ"ב]‪.‬‬ ‫[ אבל אם יש לו להחליף בגד אחר לשבת אף על פי שאין יפה כזה לא התירו לו לקפלו וכ"ש אם אין דעתו ללבוש כלל בו ביום דאסור‬

‫מ"ב]‪.‬‬

‫ואם חסר אחד מאלו התנאים‪ ,‬אסור‪ .‬ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין‪ ,‬ונראין דבריו‪.‬‬ ‫שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫משנה שבת (קיג‪ ).‬מקפלין את הכלים (רש"י ‪ -‬בגדים כשפושטן מקפלין‪ ,‬מפני שמתרככין מכיבוסם‪ ,‬ומתקמטים כשאינן מקופלים) אפילו‬ ‫ארבעה וחמשה פעמים‪ ...‬אבל לא משבת למוצאי שבת‪".‬‬ ‫גמרא (שם) "אמרי דבי רבי ינאי‪ :‬לא שנו אלא באדם אחד‪ ,‬אבל בשני בני אדם (רש"י ‪ -‬כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן‪,‬‬ ‫ונראין כמתקנין) ‪ -‬לא‪ ,‬ובאדם אחד נמי ‪ -‬לא אמרן אלא בחדשים‪ ,‬אבל בישנים (רש"י ‪ -‬קיפולן מתקנן יותר מן החדשים‪ ,‬שהחדשים‬ ‫קשין מאליהן‪ ,‬ואין ממהרין לקמוט) ‪ -‬לא‪ .‬וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים‪ ,‬אבל בצבועים (רש"י ‪ -‬קיפולן מתקנן) ‪ -‬לא‪ .‬ולא אמרן‬ ‫אלא שאין לו להחליף‪ ,‬אבל יש לו להחליף ‪ -‬לא‪".‬‬ ‫שלא כסדר קיפולו הראשון‬ ‫א‪.‬המרדכי (סי' שפח) כתב דלא נאסר לקפל אלא בסדר קיפולו הראשון‪ ,‬אבל שלא בסדר קיפולו‪ ,‬נראה דמותר‪ ,‬ב"י‪ .‬וכ"פ‬ ‫השו"ע‪.‬‬ ‫וביאר המשנה ברורה בטעם ההיתר‪ :‬לפי שאין לקיפול זה שום קיום‪ ,‬ואין כאן מתקן כלל‪ ,‬ולפיכך מותר אפילו אין בו‬ ‫אחד מאלו הד' פרטים‪ ,‬ואפילו אין דעתו ללבשו בו ביום‪:‬‬ ‫ב‪ .‬כתבו האחרונים מ"מ מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לקפל כלל! ודאי עדיף [מחה"ש‪ ,‬מ"ב]‪.‬‬ ‫משנ"ב‪ ,‬וראה בא"ח פרשת ויחי סעיף יג שפסק כהחיי אדם שאם אין דעתו ללובשו בו ביום אסור לקפלו זולת בטליתות של מצוה שיש להקל)‪.‬‬

‫ולפי דברי מרן השו"ע עולה שמותר לקפל טלית של מצוה שלא כסדר קיפולו הראשון‪ ,‬אף שאינו לצורך היום‪.‬‬ ‫ברם הערוך השולחן (סימן שב –יב) כתב שבזמנינו יש הרבה שמקפלין טליתותיהם בשבת וי"ל דס"ל דבקיפול שלנו ליכא‬ ‫שום תיקון וכ"כ בכלבו וז"ל ועכשיו שנהגו לקפל כל הכלים אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם שהיו מקפידין‬ ‫מאד לפשט קמטיו ולא כן אנחנו עושים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אך כאמור לפי דברי מרן השו"ע אין להקל בזה‪ .‬וכן פסק בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן מ) שכל ההיתר בקיפול הטלית‬ ‫בשבת היינו דווקא שלא כסדר קיפולו הראשון‪ ,‬אפילו אינו חוזר ללובשו בו ביום‪.‬‬ ‫אך סיים שם‪ :‬והנוהגים להתיר לקפלו כסדר קיפולו הראשון‪ ,‬אין למחות בידם‪ ,‬שיש להם על מה שיסמוכו‪ .‬עכ"ל‪.‬‬

‫‪74‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫וכן הביא בס' אור לציון (ח"ב פכ"ד –ג) שהמנהג להקל אפילו כסדר קיפולו הראשון‪ ,‬וטוב להחמיר לקפל שלא כסדר‬ ‫קיפולו הראשון‪.35‬‬ ‫טעם איסור קיפול בגדים בשבת‪ :‬לרש"י שע"י הקיפול מפשיטין קמטיהם ונראה כמתקן הבגד‪ ,‬וכן מבואר ברמב"ם דטעם‬ ‫האיסור משום מתקן‪ .‬אבל הראב"ד כתב שטעם האיסור משום שמכין לחול‪( .‬עי' עה"ש ס"ק יא שהביא נפק"מ בין הפירושים)‪.‬‬ ‫קיפול טלית ביו"ט הסמוך לשבת ‪-‬‬ ‫ב‪ .‬יו"ט שחל להיות בערב שבת מותר לקפל טליתו ביו"ט לצורך שבת‪ ,‬אם עשה ערוב תבשלין (דעת הא"ר)‪ .‬וי"א שאף אם‬ ‫לא הניח ערוב תבשילין מותר (רע"א‪ ,‬משנ"ב ס"ק יז)‪[ .‬ולכאו' קשה לטעם דכל קיפול אסור מטעם מתקן מה יועיל שעשה ערוב להצילו מאיסור זה והלא‬ ‫ערוב תבשילין מועיל לאיסור הכנה בלבד? וי"ל דאה"נ בטלית לא שייך טעמא דתיקון אלא טעמא דהכנה וכן מבואר בערוך השולחן סעיף יא]‪.‬‬

‫קיפול שאר בגדים בשבת‬ ‫א‪ .‬ממחטה מגוהצת שהוא נושא בכיסו גם בשבת ‪ -‬בעיר שיש בה עירוב‪ - ,‬מותר לקפלה כל היום אחר השימוש בה‪,‬‬

‫[שהיא בכלל המבואר בשו"ע (סי' ש"ב סעי' ג') מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום‪ .‬ואפי' אם יש לו בביתו ממחטות רבות נקיות‬ ‫ומגוהצות‪ ,‬הרי בהיותו ברחוב אין אתו א לא זו בלבד‪ ,‬כ"נ פשוט (שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קלא)‪ .‬ולדידי צ"ע אם הוא מותר כשלא שלמו כל‬ ‫התנאים הנזכרים בשו"ע]‪.‬‬

‫ב‪ .‬יש המלמדים זכות על דבר שנהגו רבים להקל בקיפול המכנסים ובהעמדתו על הפס לאורך המכנס ויש להם על מה‬

‫שיסמוכו‪[ .‬לפי שאצלנו נקרא הכל חדשים שלא נתכבסו‪ ,‬דאין מכבסין אותם‪ ,‬ומה שנותנים אותם לנקוי בגדים הלא שם מחזירין גם הקמט הראשון‬ ‫ביתר שאת‪ ,‬א"כ הקמט קיים כמו בחדש‪ ,‬וגם בדידן כנראה אין הבדל בין לבן לצבוע דגם בצבועים הקמט קיים כמו בלבן‪ ,‬שו"ת שבט הלוי חלק ה‬ ‫סימן לו] ‪.‬‬

‫ג ‪ .‬מותר לקפל בגדים אף שאינם לצורך השבת באופן שאם לא יקפל לא יהיה לו מקום בארון כשהם יהיו מונחים שם‬ ‫בלא קיפול‪ ,‬שבאופן זה הוי קיפול לצורך השבת שיהיה לו מקום בבית – ומותר (אור לציון פכ"ד סעיף ד)‪.‬‬ ‫ד‪.‬מותר לקפל בגדים שאין הקיפול ניכר בהם‪ ,‬כגון בגד העשוי מניילון‪ ,‬גומי וסריג‪( .‬שש"כ)‪.‬‬ ‫דין קיפול בימינו דעת הכלבו‪.‬‬ ‫כלבו – נראה שכיום אין נוהג איסור קיפול הבגד‪ ,‬ומותר לקפל את הבגד בכל עניין‪ ,‬והביאו הב"י‪ .‬וכ"פ ערוה"ש‪.‬‬

‫וטעמו‬

‫דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם שהיו קפדין מאד לפשט קמטיו ולהניחו תחת המכבש‪ ,‬ולא כן אנחנו עושים עכ"ל‪:‬‬

‫הצעת המיטות‬ ‫משנה שבת (שם) "ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת‪ ,‬אבל לא משבת למוצאי שבת"‪.‬‬ ‫וכ' המשנה ברורה‪ :‬מציעין את המטות מלילי שבת לשבת‪ -‬ולכתחילה טוב יותר שיציע מע"ש‪ ,‬אבל אין מציעין משבת‬ ‫למוצאי שבת‪ ,‬ומ"מ אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע בשבת משום דמקרי‬ ‫צורך שבת [מ"א וש"א]‪.‬‬

‫הוספה בדין תיקון הבגדים השייך לסימן שא‬

‫תליית בגדים ושטיחתם בחמה‬ ‫א‪ .‬מי שנשרו כליו במים‪ ,‬לא ישטחם לנגבם‪ ,‬מפני מראית העין‪ ,‬שלא יחשדוהו שכבסן בשבת‪ .‬ואפילו בחדרי חדרים‪,‬‬ ‫שאין שם רואים כגון בחדר אמבטיה וכדו'‪ ,‬אסור‪ .‬ולא אסרו אלא לשטחן בשבת‪ ,‬אבל אם שטח מערב שבת כלים‬ ‫המכובסים‪ ,‬אינו חייב לסלקן בשבת ( שולחן ערוך סימן שא סעיף מה)‪.‬‬ ‫מקור הדין‪ :‬משנה‬ ‫בחמה‪ ,‬אבל לא כנגד העם‪.‬‬

‫(שבת דף קמו עמוד ב)‬

‫מי שנשרו כליו בדרך במים ‪ -‬מהלך בהן ואינו חושש‪ .‬הגיע לחצר החיצונה ‪ -‬שוטחן‬

‫ובגמרא‪ :‬אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין ‪ -‬אפילו בחדרי חדרים אסור‪ .‬תנן‪ :‬שוטחן‬ ‫בחמה אבל לא כנגד העם! ‪ -‬תנאי היא; דתניא‪ :‬שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם‪ ,‬רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין‪ .‬וכן‬ ‫פסקו לאסור לשטוח כלל הרא"ש (סי' ט) והרי"ף (סב‪ ).‬וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"כ) וכן דעת סמ"ג (שם‪ ,‬יד ע"ג)‪ .‬ודלא‬ ‫כרבי ניסים גאון שפסק כסתם המשנה‪ .‬ב"י‪.‬‬ ‫ב ‪ .‬בגדים השרויים במים‪ ,‬אסור לנגבם סמוך לאש (שו"ע)‪ ,‬ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה‪ ,‬והוא שמקפיד על‬ ‫מימיו ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים‪ ,‬שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה (רמ"א שם סעיף מו)‪.‬‬ ‫ג‪ .‬לא ישטח אדם את כליו בשבת‪ ,‬אפילו מן הזיעה‬

‫(שו"ע סעיף מז)‪.‬‬

‫ד‪ .‬דעת הבן איש חי (פר' ויחי א) דאף בגד יבש אין לשוטחו כדרך ששוטחין בגדים המכובסים‪ .‬מפני החשד שהרואה אינו‬ ‫יודע שהם יבשים‪ .‬אך בס' אור לציון (פכ"ד –ט) דחה דבריו‪ ,‬והעלה שאף אם הבגדים לחים מעט כגון כלי מטה וכדו' מותר‬ ‫לאווררם באופן שאין בזיעה טופח על מנת להטפיח‪.‬‬ ‫ה‪ .‬עבר ושטח בגדיו בשבת אין מח ייבים אותו לסלקן ולהסירם לפי שהגזירה היתה על השטיחה וכבר עשה האיסור‬

‫(בא"ח שם)‪.‬‬

‫‪ 35‬יש מי שאומר שלקפל שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין אף (לצורך מחר) ובשני בני אדם והוא בגד ישן‬ ‫וצבוע ויש לו להחליף לפי שאין לקיפול זה שום קיום ואין כאן שום תיקון כלי כלל ונראין דבריו‪( :‬שו"ע הרב)‬

‫‪75‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫ו‪ .‬בגד שליכלוכו ניכר‪ ,‬מותר לשוטחו‪ .‬ולכן מותר לשטוח הבגדים שמלפפים בהם את הקטנים ואפילו בחמה שבחצר‬ ‫מותר לשוטחם (משנ"ב שב ס"ק קס"ד)‪ .‬וכן מותר לשטוח מגבות שנתלחלחו הרבה מרוב הניגוב שניגבו בהם הידיים‪ .‬אם ניכר‬ ‫בהם קצת לכלוך (בא"ח פר' ויחי)‪.‬‬ ‫ז‪ .‬מעיל גשם שהתרטב והדבר ניכר שהתרטב ממי הגשמים‪ ,‬וגם אין דרך המקום לכבסו כלל אלא בניקוי יבש בלבד‪,‬‬ ‫אפשר לתלותו בשבת לייבוש אף על חבל הכביסה שהרואים לא יחשדוהו שכיבסן בשבת (ילקו"י סימן שא אות פג)‪.‬‬ ‫סעיף ד – בגד הנתון תחת המכבש‬ ‫מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה‪ ,‬והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם)‪ ,‬של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים‬ ‫לצורך השבת; ושל אומן‪ ,‬אסור מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫משנה שבת (קמא‪" ).‬מכבש של בעלי בתים – מתירין (את המכבש‪ ,‬שנוטל את היתד והוא ניתר‪ ,‬דהיינו צורך שבת‪ ,‬שנוטל את הכלים)‪ ,‬אבל לא‬ ‫כובשין (דהיינו צורך חול)‪ .‬ושל כובסין ‪ -‬לא יגע בו‪ .‬רבי יהודה אומר‪ :‬אם היה מותר מערב שבת (מכבש של אומן) ‪ -‬מתיר את‬ ‫כולו ושומטו‪".‬‬ ‫טעם האיסור במכבש של כובסים וכמי הלכה – שיטות הראשונים‬ ‫א‪ .‬טור ורבינו ירוחם – התרת מכבש של כובסים דומה לסתירה‪ ,‬ולכן כאשר המכבש היה מותר מבעו"י‪ ,‬מותר להתיר‬ ‫את כולו וליטול את הבגד שלו‪ ,‬ורבי יהודה אינו חולק על ת"ק אלא מפרש את דבריו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬רמב"ם (בפירוש המשנה) – טעם האיסור במכבש של כובסים הוא‪ ,‬משום שהמכבש מוקצה מחמת חסרון כיס‪ ,‬רבי יהודה‬ ‫חולק בסברא זו אך אין הלכה כמותו אלא כת"ק ואין להתיר את המכבש בשבת בשום עניין‪.‬‬ ‫מכבש שהיה מותר קצת מבעוד יום‬ ‫• מג"א בשם המגיד משנה‪ -‬אסור להתיר את כולו ולשמוט כליו משם‪.‬‬ ‫ויש מקילין‪( .‬א"ר וגר"א)‪.‬‬ ‫•‬ ‫אבל אם היה מותר כולו‪ ,‬לכל הדעות מותר לשמוט כליו משם [חדושי רע"א]‪:‬‬ ‫סעיף ה – שפשוף בגדים בשבת‬ ‫חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו‪ ,‬מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו‪ .‬אבל‬ ‫סודר אסור‪ ,‬מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫הגה‪ :‬וכובעים ושאר כלי פשתן דינן כסודר (ב"י בשם ש"ל)‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫גמרא שבת (קמ‪" ).‬בעא מיניה‪ :‬מהו לכסכוסי כיתניתא‬ ‫מתרככה‪ ,‬ואף הליבון שלה מצהיל על ידי השפשוף) בשבתא? לרכוכי כיתניתא קא מיכוין ‪ -‬ושפיר דמי‪ ,‬או דילמא‪ :‬לאולודי חיורא‬ ‫קמיכוין‪ ,‬ואסיר? ‪ -‬אמר ליה‪ :‬לרכוכי קא מיכוין‪ ,‬ושפיר דמי‪ ,‬כי נפק אתא‪ ,‬אמר ליה‪ :‬מאי בעא מר מיניה? ‪ -‬אמר ליה‪ :‬בעי מיניה‪ :‬מהו לכסכוסי כיתניתא בשבתא‪,‬‬ ‫(חלוק כתונת של פשתן שנתכבסה‪ ,‬והרי היא קשה ומשפשפה בין שתי ידיו והיא‬

‫ואמר לי‪ :‬שפיר דמי‪.‬‬

‫ותבעי ליה למר סודרא? ‪ -‬סודרא לא קא מיבעיא לי‪ ,‬דבעי מרב הונא ופשיט לי‪ - .‬ותיפשיט ליה למר מסודרא! אמר ליה‪ :‬התם ‪ -‬מיחזי כי אולודי חיורא‪,‬‬‫שמקפיד על ליבונו וצוהרו של סודר יותר מכיתניתא‪.‬הכא ‪ -‬לא מיחזי כאולודי חיורא‪".‬‬ ‫מחלוקת ראשונים‬ ‫• לפי גרסת הרא"ש (סי' ט) וגרסתנו בגמרא סודר אסור‬ ‫• אבל לגירסת הרי"ף הר"ן והראב"ד והרמב"ן (היה בידם גירסא אחרת בגמרא) סודר נמי שרי‪.‬‬ ‫שאר בגדים העשויים מפשתן‬ ‫כתב השבלי הלקט (סי' קט) " אלו הכובעים דקים של פשתן אסור לכסכס אותם בידיו מעט משום דלליבונו הוא צריך‬ ‫כך כתב ה"ר יאשיה והוא הדין לחלוק ומכנסים וכל בגדי פשתן דכיבוסן זהו ליבונן עכ"ל‪.‬‬ ‫וכן כתב הטור וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב (הי"ז) וה"ה‪.‬‬

‫וביאר הב"י‪ :‬שטעמו משום שהוא גורס "סודר אסור" ומפרש דכל בגד פשתן בכלל סודר‪ ,‬וכתניתא דשרי התם היינו‬ ‫בגד שאינו של פשתן‪ ,‬וסיים הב"י‪ :‬ונכון להחמיר כיון דדבר שאין בו צורך כל כך הוא‪:‬‬ ‫חלוק פנימי העשוי מפשתן‪ :‬כ' המשנ"ב חלוק (פנימי) מותר לכסכסו אפילו בשל פשתן‪ ,‬מפני שהוא מלבוש תחתון ואינו‬ ‫נראה מבחוץ מסתמא הוא מתכוין לרככו ולא לצחצחו‪.‬‬ ‫מנהג העולם בכלי פשתן‬ ‫א‪ .‬מגן אברהם – מנהג העולם לכסכס בגדי פשתן‪ ,‬דלא כרמ"א‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אליה רבה – מנהג העולם טעות ועושים שלא כדין‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ביאור הלכה – רק בחלוק העשוי פשתן יש להקל‪.‬‬ ‫‪.‬‬ ‫סעיף ו – הסרת טיט מרגלו וממנעלו‬ ‫טיט שעל רגלו‪( ,‬או על מנעליו)‪( ,‬ב"י ור' ירוחם חי"ג) מקנחו בכותל אבל לא בקרקע‪ ,‬דלמא אתי לאשוויי גומות‪ .‬ויש מי שאוסר‬ ‫אף בכותל‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫הגה‪ :‬ויש מי שמתיר בשניהם‪( ,‬הרא"ש)‪ .‬וה"ה דמותר להסירו במעט חרס הראוי לטלטל‪( ,‬רבי ירוחם חי"ג)‪ .‬ובזה לכו"ע שרי מ"ב‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫שבת (דף קמא עמוד א) אמר אביי ואיתימא רב יהודה‪ :‬טיט שעל גבי רגלו ‪ -‬מקנחו בקרקע‪ ,‬ואין מקנחו בכותל‪ .‬אמר רבא‪:‬‬ ‫מאי טעמא בכותל לא ‪ -‬משום דמיחזי כבונה‪ ,‬הא בנין חקלאה הוא!‬

‫‪76‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬

‫ אלא אמר רבא‪ :‬מקנחו בכותל‪ ,‬ואין מקנחו בקרקע‪ ,‬דילמא אתי לאשוויי גומות‪.‬‬‫איתמר‪ ,‬מר בריה דרבינא אמר‪ :‬אחד זה ואחד זה ‪ -‬אסור‪,‬‬‫רב פפא אמר‪ :‬אחד זה ואחד זה ‪ -‬מותר‪.‬‬‫למר בריה דרבינא במאי מקנחי ליה? ‪ -‬מקנחי ליה בקורה‪.‬‬ ‫שיטות הראשונים‬ ‫א‪ .‬רי"ף (נח‪ ):‬בין בכותל בין בקרקע אסור‪ ,‬ולא שרי אלא בקורה‪ .‬שו"ע בשם י"א‬ ‫ב‪ .‬רמב"ם בה"ג הלכה כרבא דאמר בכותל מותר בקרקע אסור דילמא אתי לאשוויי גומות‪ .‬וכ"פ השו"ע‪.‬‬ ‫רא"ש (סי' יג) פסק כרב פפא דאמר אחד זה ואחד זה מותר משום דבתרא הוא‪ .‬וכ"פ רמ"א‪ .‬דלמוסיף על הבנין לא חיישינן משום‬ ‫ג‪.‬‬ ‫דבנין חקלאה הוא [בנין גרוע של בעלי הכפרים] ולשמא יקנח במקום הגומא וישוונה ג"כ לא חיישינן‪ .‬ומ"מ אפילו לדידהו צריך ליזהר כשמקנח בקרקע שלא‬ ‫יקנח במקום גומא שעי"ז ישוונה‪ .‬מ"ב‪.‬‬

‫דעות האחרונים‬ ‫• הט"ז כתב דבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין דמותר בשניהם‪.‬‬ ‫• הב"ח והא"ר סוברים דנכון להחמיר לאסור בשניהם‪.‬‬ ‫הכרעת המ"ב‪ :‬בכותל בודאי יש לסמוך להתיר כדעת השו"ע‪ ,‬שכן דעת רוב הראשונים‪:36‬‬ ‫ספיקו של המהר"י אבוהב – קינוח מנעלו‬ ‫וכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל ונראה שאם זה הטיט על נעלו דאינו יכול לקנחו דהא אמרינן לקמן (קמא‪" ):‬אין מגרדין‬ ‫לא מנעל חדש ולא מנעל ישן"‪ ,‬ואולי אין זה גרידה‪ ,‬וצריך עיון עכ"ל‪.‬‬ ‫אולם הבית יוסף כתב שאינו דומה למה שאמרו "אין מגרדין מנעל" וכו' משום דהטעם שם לאסור הוא מפני דכשגורר‬ ‫המנעל בגבי הסכין או בצפורן הוא ממחק‪ ,‬אבל בקינוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו ממחק ואפילו ימחק לית לן‬ ‫בה דלאו פסיק רישיה הוא‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז ולפ"ז הא דיש בחצר שלפני פתחי בתי כנסיות על הקרקע ברזל אחד והוא חד למעלה ושם מקנחין המנעלים‬ ‫קודם שיכנס בבהכ"נ אסור לעשות כן בשבת דזה דומה לגב הסכין ואסור לכו"ע וכו' עי"ש‪.‬‬ ‫והמג"א מחמיר אפילו היה הברזל עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דלא גרע מגב הסכין‪ ,‬אלא יקנח בכותל או בקורה‬ ‫או בחידודי המדרגות‪.‬‬ ‫וכתב המ"ב אך אם הוא מקנח בנחת אין להחמיר‪ ,‬דלא שייך בזה חשש דממחק העור‪ ,‬ובפרט אם הטיט לח בודאי אין‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫טיט יבש במנעל‪ /‬רגל‬ ‫המאירי מחלק בין טיט יבש ללח‪ ,‬שביבש שייך ממחק כיון שצרי לשפשף בחוזק‪ ,‬אבל בטיט לח שאינו רק קינוח בעלמא‬ ‫אינו ממחק אתת העור‪ ,‬ומותר‪.‬‬ ‫ובטיט יבש שעל רגלו‪ :‬יש להקל לקנח בכותל משום צערא דגופא (פמ"ג)‪ ,‬וכן מותר לרחוץ טיט היבש שע"ג רגלו במים‪,‬‬ ‫ולא הוי כגיבול‪ ,‬דכלאחר יד הוא‪ ,‬ובמקום צערא לא גזרו‪:‬‬ ‫סעיף ז – ניקוי בגד מטיט‬ ‫טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן‪ ,‬אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן‪ .‬ויש‬ ‫מפרשים דה"מ לח‪ ,‬אבל יבש אסור דהוי טוחן‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫גמרא שבת (קמא‪" ).‬אמר רב כהנא‪ :‬טיט שעל גבי בגדו – מכסכסו (משפשפו) מבפנים‬ ‫ממש לא הוי‪ ,‬דאין נותן שם מים‪ .‬כסכוס דמי למכבס) ואין מכסכסו מבחוץ‪.‬‬ ‫מיתיבי‪ :‬טיט‪ ...‬שעל בגדו ‪ -‬מגררו בצפורן‪ ,‬ובלבד שלא יכסכס‪ .‬מאי לאו ‪ -‬שלא יכסכס כלל! ‪ -‬לא‪ ,‬שלא יכסכס מבחוץ‪,‬‬ ‫אלא מבפנים‪".‬‬ ‫(דלא מוכחא מילתא לאיתחזויי כמלבן‪ ,‬ומלבן‬

‫דעות הראשונים‬ ‫‪ ‬הרי"ף (נח‪ ):‬והרמב"ם (פכ"ב הי"ז) לא הזכירו אלא צפורן כלשון הברייתא‪:‬‬ ‫‪ ‬אולם הטור כ' ומגרדו בציפורן או בסכין‪ .‬וביאר הב"י שלדברי הטור אפשר דמותר אף בחוד הסכין‪ .‬וכן כתבו‬ ‫הרא"ש (סי' יד) ורבינו ירוחם‪ .‬וכ"פ המג"א‪.‬‬ ‫דעת רבינו פרץ‬ ‫רבינו פרץ הביא תוספתא והני מילי לח‪ ,‬אבל יבש הוי טוחן‪ ,‬אף על גב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור מדרבנן‪.‬‬ ‫והעתיקו השו"ע בשם יש מפרשים‪ .‬וע"י נכרי יש להקל בזה (מ"ב)‪ .‬במקום כבוד הבריות שלא ילך בבגדים מלוכלכים‪,‬‬ ‫משום דהוי שבות דשבות (שעה"צ מד)‪[ :‬ועי' רע"א שתמה על שיטת ר"פ דהלא קיימא לן דאין טוחן אחר טוחן עי"ש] ‪.‬‬

‫‪ 36‬ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקל ומותר לקנח מן הדין בין בקרקע בין בכותל של חומה אלא שלכתחלה‬ ‫טוב לקנח בקורה או בכותל של עץ שהוא מותר לדברי הכל וכן בחתיכת חרס המותרת בטלטול ע"ד שיתבאר בסי' ש"ח‬ ‫ואם אין לפניו אחד מכל אלו יותר טוב לקנח בכותל אפילו של חומה מלקנח בקרקע מפני שרבו המתירין על האוסרין‬ ‫לקנח בכותל של חומה‪( :‬שו"ע הרב)‪.‬‬

‫‪77‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫כתב הט"ז דוקא ביש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלים פרורי הטיט זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה‬ ‫הטיט‪ ,‬והוא מגרר שם לבטל המראה‪ ,‬אין זה דומה לטוחן ‪ -‬ומותר‪ .‬ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה‬ ‫והוא יבש יוכל לגרר בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות ‪.‬‬ ‫משנ"ב השיג על דבריו‪ ,‬דאף דאין בזה משום טוחן ליכא‪ ,‬אך כיון שמכוין בזה ליפות הבגד ולצחצחו שלא ישאר עליו‬ ‫שום רושם לכלוך‪ ,‬הוי כמלבן ואסור‪ .‬והוסיף‪ :‬דע עוד דפשוט דאפילו לדעת הט"ז אינו מותר רק לגרר בצפורן או לכסכסו מבפנים אבל לכסכס מבחוץ אסור‬

‫בכל גווני‪:‬‬

‫קושיית הגר"א‬ ‫גר"א – לכאורה יש לאסור כסכוס סודר אפילו מבפנים‪ ,‬שהרי לעיל בסעיף ה' נאסר לכסכס סודר? ותירץ שכאן קיל‬ ‫טפי מהתם‪ ,‬כיוון שאינו מכוון לצחצח הבגד אלא להסיר מעליו את הטיט בלבד‪( .‬מ"ב ס"ק לב)‬ ‫סעיף ח – גירוד מנעל‬ ‫אין מגרדין (בסכין או בצפורן) מנעל‪ ,‬בין חדש בין ישן‪ ,‬מפני שקולף העור והוי ממחק‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫גמרא שבת (קמא‪ – .‬קמא‪" ):‬אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר אמר רבי ינאי‪ :‬מגררין מנעל חדש‪ ,‬אבל לא ישן (שקולפו‪ ,‬והוי‬ ‫ממחק‪ ,‬רש"י )‪ .‬במה מגררו? אמר רבי אבהו‪ :‬בגב סכין‪ .‬אמר ליה ההוא סבא‪ :‬סמי דידך מקמי הא דתני רבי חייא‪ :‬אין‬ ‫מגררין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן‪".‬‬ ‫האם מותר לגרד מנעל המלוכלך בטיט‬ ‫א‪ .‬רי"ף‪ ,‬רמב"ם ורבינו פרץ – אין לגרד מנעל בסכין אפילו כאשר מגרדו מהטיט שע"ג‪ ,‬וכ"פ הב"ח‪.‬‬ ‫ב‪ .‬כלבו – מותר לגרד מנעל שיש עליו טיט לח‪ ,‬אך אין לגרד מנעל שיש עליו טיט יבש‪ ,‬וכ"פ הביה"ל‪.‬‬ ‫סעיף ט – דיני כיבוס בעור ובבגד‬ ‫מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו‪ ,‬דהיינו שמשפשף צדו זה על זה‪ ,‬אסור‪.‬‬

‫וחיובא נמי איכא דכיבוס שייך אף בעורות‪:‬‬

‫מ"ב‪.‬‬

‫אבל בגד שיש עליו לכלוך‪ ,‬אסור אפילו לשכשכו‪ ,‬דזהו כבוסו‪ ,‬אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק‪ ,‬פן יסחוט‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫הגה‪ :‬ובגד שאין עליו לכלוך‪ ,‬מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים‪ ,‬שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא)‪ .‬ויש אוסרים‬ ‫בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב| ויש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה‪ :‬מ"ב)‪.‬‬

‫הקדמה וכללים למלאכת מלבן (משנ"ב ס"ק לט)‬ ‫א‪ .‬המלבן הוא מאבות מלאכות ולבון שייך בין בצמר ובין בפשתן ובכל שאר מינים שדרכן להתלבן ולבון מקרי בכל דבר‬ ‫שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי"ז [ומה שנוהגין שמניח חתיכת פשתן לאחר אריגתו בחמה וזורק עליו מים כדי שתתלבן‬ ‫גם זה הוא בכלל מלבן]‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ושיעורו בחוט שהוא ארוך ד' טפחים‪.‬‬ ‫ג‪ .‬המכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב‪ ,‬וכן הסוחטן שהסחיטה ג"כ מצרכי כיבוס היא‪ ,‬וכיבוס שייך אף בעורות הרכין‪.‬‬ ‫וי"א אף בקשין‪ .‬אך יש חילוק בין עורות לבגד‪ ,‬שבעורות לא מקרי כבוס עד שיהיה כיבוס גמור‪ ,‬ובבגדים שרייתן במים‬ ‫זו היא כיבוסן‪ ,‬וחייב משום מכבס‪.‬‬ ‫מקור הדין – נתינת מים על עור‬ ‫(זבחים צד‪ ):‬אמר רבא ‪ :‬כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס‪ .‬והא דאמר רב חייא בר אשי‪ :‬זימנין סגיאין הוה‬ ‫קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא‪ ,‬שכשוך אין‪ ,‬אבל כבוס לא! כיבוס אסור לשפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבסים בגדים‪:‬‬ ‫רש"י‪ .‬אי ברכין וכדברי הכל‪ ,‬אי בקשין וכאחרים‪ .‬אי הכי‪ ,‬בגד נמי! בגד ‪ -‬שרייתו זהו כיבוסו‪[ ,‬רבא לטעמיה‪ ,‬דאמר רבא‪:‬‬ ‫זרק סודר למים ‪ -‬חייב‪.‬‬ ‫דרש רבא ‪ :‬מותר לכבס מנעל בשבת‪ .‬א"ל רב פפא לרבא‪ ,‬והא"ר חייא בר אשי‪ :‬זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב‬ ‫ושכשיכי ליה מסאני במיא‪ ,‬שכשוך אין‪ ,‬אבל כיבוס לא! הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש‪ :‬דברים שאמרתי לפניכם‬ ‫טעות הם בידי‪ ,‬ברם כך אמרו‪ :‬שכשוך מותר‪ ,‬כיבוס אסור‪.‬‬ ‫והנה המסקנה העולה מהסוגיא בזבחים (צג‪ - :‬צד‪ ).‬היא‪ :‬בעור רך דווקא כשמכסכסים אותו יש בו כיבוס‪ ,‬אבל שכשוך‬ ‫(נתינת מים) בעלמא מותר אפילו בעו ר הרך‪ .‬ובעור קשה נחלקו רבנן ואחרים אם יש בו כיבוס כלל‪ ,‬לדעת רבנן אין בו‬ ‫כיבוס‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף‪ :‬מסקנא דגמרא בזבחים (צד‪ ):‬גבי "מנעל של עור שכשוך מותר כיבוס אסור"‪ .‬וכתבוהו הרי"ף והרא"ש‬ ‫(רי"ף נט‪ ,.‬רא"ש סי' יד)‪ .‬וכ"פ השו"ע‪.‬‬ ‫אולם הבה"ל האריך ולדעתו יש להחמיר בכיבוס במנעל (היינו ניקוי הנעל בידו עם מים) ואינו מותר רק בשכשוך בלבד‬ ‫אך בכלי עץ לכו"ע אין בו שום חשש כיבוס‪.‬‬ ‫כיבוס בגדי ניילון‪ ,‬מפות ניילון ופלסטיק‬ ‫א‪ .‬בשו"ת אגרות משה (ח"ב יו"ד סי' עו) דימה את הניילון לכלי עץ שאינם סופגים כלל‪ ,‬ומ"מ כיון שזוהי מציאות חדשה‬ ‫יש להחמיר שלא לשפשף את הניילון בידיים בחוזק‪ ,‬אבל לנקות ע"י המים בקלות יש להקל לכו"ע‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סי' י) התיר לשרות במים ולשכשך בלבד‪ ,‬אך לא כסכוס‪ ,‬משום שאפשר שיש כיבוס גם כשאינו‬ ‫בולע אם הוא משפשף‪.‬‬ ‫ג‪ .‬בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' לז) כתב שהוא צ"ע אם להקל בזה משום שעצם נתינת המים על המשטח החיצוני של הניילון‬ ‫יכולה להיחשב ככיבוס אע"פ שלא בולעת‪.‬‬

‫‪78‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫דעת פוסקי ספרד‪ :‬דעת הגרב"צ אבא שאול זצ"ל (פכ"ד –ו) שבגד העשוי מניילון כגון מפה וכדו'‪ ,‬מותר לשוטפה במים‬ ‫ולשפשפה בשבת‪ ,‬משום שרק בעור שייך כיבוס ע"י שפשוף משא"כ בפלסטיק וניילון שאינו בולע כלל שאין שייך בו‬ ‫כיבוס כלל‪ ,‬ולכן מותר לשפשף כוסות העשויות מפלסטיק ‪ .‬אולם בילקו"י כתב שמותר לשרות מפה מנילון במים וכן‬ ‫לנקו ת פטמת הבקבוק ע"י מים‪ ,‬אך אסור לשפשפם משום שהוא דומה לעור ששייך בו כיבוס‪[ .‬וראה בחזון עובדיה‬ ‫(ח"ו עמ' צו)]‪.‬‬ ‫נתינת מים על בגד‬

‫משנה בפרק נוטל (קמב‪ ):‬היתה עליו לשלשת‪ ,‬מקנחה בסמרטוט‪ .‬היתה על של עור‪ ,‬נותנין עליה מים עד שתכלה‪ .‬ופירש‬ ‫רש"י ‪ -‬פירוש היתה על הכר‪ .‬לשלשת פירוש דבר מיאוס כגון רוק או צואה‪ .‬מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כיבוסו‪.‬‬ ‫היתה לשלשת זו על כר של עור וכו' דלאו בר כיבוס הוא‪ .‬נותן עליה מים עד שתכלה ומיהו כיבוס‪ ,‬לא‪ ,‬הואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס‬ ‫בעורות רכים ומיהו שרייתן לא זהו כיבוסן וכן מפורש בזבחים פרק דם חטאת (צד‪ ):‬עכ"ל ‪.‬‬

‫סתירת הסוגיות ויישובן‬ ‫א‪ .‬גמרא יומא (עז‪" ):‬תנו רבנן‪ :‬ההולך להקביל פני אביו או פני רבו‪ ,‬או פני מי שגדול ממנו ‪ -‬עובר עד צווארו במים‪,‬‬ ‫ואינו חושש‪".‬‬ ‫ב‪ .‬גמרא ביצה (יח‪" ).‬אמר רב חייא בר אשי אמר רב‪ :‬נדה שאין לה בגדים ‪ -‬מערמת וטובלת בבגדיה‪".‬‬ ‫ג‪ .‬גמרא שבת (קכ‪" ).‬אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬טלית שאחז בה האור מצד אחד ‪ -‬נותנין עליה מים מצד אחר‪ ,‬ואם כבתה‬ ‫ כבתה‪".‬‬‫וקשה והלא קיימא לן בזבחים צד – שרייתו זהו כיבוסו‪ -‬והיינו ששריית הבגד במים נחשבת לכבוס?‬ ‫תירוצי התוספות‬ ‫א‪ .‬רק בבגד מלוכלך שייך כיבוס‪ ,‬אך בבגד נקי לא שייך כיבוס ולכן אין איסור בהרטבתו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ר"י – רק אם נתינת המים נעשית באופן של ניקוי הוי כיבוס ואסור‪ ,‬אך כאשר נתינת המים נעשית באופן של לכלוך‪,‬‬ ‫כגון נידה הנכנסת בבגדיה למים‪ ,‬אין בכך כיבוס ומותר‪.‬‬ ‫שיטות הראשונים‬ ‫א‪ .‬רשב"ם וטור – אף בבגד נקי שייך כיבוס‪ ,‬ושרייתו היא כיבוסו‪ ,‬רק בדרך לכלוך מותר‪ .‬וכגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה ואפילו‬ ‫אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפח המפה אפ"ה לא שייך בזה שרייתו היא כיבוסו דדרך לכלוך הוא‪.‬‬ ‫ב‪ .‬רא"ש‪ ,‬סמ"ק‪ ,‬סמ"ק או"ז ותרומה – אין אומרים בבגד נקי 'שרייתו זהו כיבוסו'‪ ,‬ומותר להרטיבו במים מועטים‪ .‬ודוקא‬ ‫כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר הלכלוך אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד אם לא שמכבסן ממש‪ ,‬או‬ ‫שסוחט את מימיהן‪ ,‬ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן‪ ,‬גזירה שמא יבוא לסחיטה‪ .‬וכ' המ"ב לבאר שיטה זו‪ :‬ודע דאם מכוין בנתינת המים לכבסו אפילו במים מועטין אסור‪.‬‬ ‫והביא הרמ"א שיטה זו‬

‫ג‪ .‬דעת היראים להחמיר יותר שאם היו המים מרובין אפילו כשהוא דרך לכלוך אמרינן שרייתו היא כיבוסו ולדעתו‬ ‫דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן במגבת‪ ,‬ינער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים‪ ,‬ואז יהיה מותר לנגב במגבת‪:‬‬ ‫בירור דעת מרן השו"ע‬ ‫א‪ .‬מגן אברהם – המחבר סובר כדעה הראשונה ומותר לתת מים על בגד נקי כשאינו מכוון לכבסו‪.‬‬

‫וראיה דהשו"ע נקט בלשונו‬

‫"בגד שיש עליו לכלוך"‪ ,‬משמע שדווקא בכה"ג אסור‪.‬‬

‫ב‪ .‬תוספת שבת – המחבר סובר כדעת היש אוסרים שמביא הרמ"א‪,‬‬ ‫דלישניה דמתניתין בשבת הנ"ל‪ .‬וראייתו – לקמן (שלד‪ ,‬כד) פוסק המחבר שאין לתת מים על טלית שאחז בה האור מצד אחד‪ ,‬כיוון‬ ‫שמכבס‪ ,‬והתם מדובר אף בטלית נקיה‪.‬‬

‫ואע"פ שנקט בלשונו "בגד שיש עליו לכלוך"‪ ,‬היינו רק משום שיגרא‬

‫לדינא‪ -‬הביה"ל מצדד להחמיר בכך‪ ,‬כיוון שמדובר באיסור תורה‪ ,‬וכן משום שחלק מהראשונים והאחרונים פסקו כך‬ ‫לעיקר הדין‪.37‬‬ ‫ליבון בגד פשתן בחמה‬ ‫תפארת ישראל – אין להניח בגד פשתן בחמה ולזרוק עליו מים‪ – .‬שע"י כך הפשתן מתלבן ואסור‪.‬‬

‫ביה"ל – הקשה על דין זה מהא דאיתא במשנה שבת (קמו‪" ):‬מי שנשרו כליו בדרך במים ‪ -‬מהלך בהן ואינו חושש‪ .‬הגיע לחצר החיצונה ‪ -‬שוטחן בחמה‪ ,‬אבל לא כנגד‬ ‫העם"‪ ,‬ומשמע שלא חששו לליבון? – ויש לומר ד המשנה אינה עוסקת בבגד פשתן‪ ,‬והדרך ללבן ע"י מים וחמה היא רק בבגד פשתן‪ .‬ועוד יש לומר – הדרך ללבן ע"י מים‬ ‫וחמה היא רק בבגד חדש‪ ,‬אך המשנה עוסקת בבגד ישן ולכן מותר‪.‬‬

‫סעיף י – ניגוב ידיים במגבת‬ ‫הרוחץ ידיו‪ ,‬טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה‪ .‬שו"ע‪.‬‬

‫[אבל מדינא שרי לשתי דעות הנ"ל‬

‫בהג"ה לקנח במפה מ"ב]‪:.‬‬

‫‪ 37‬וכ"כ השו"ע הרב להחמיר וזה לשונו‪ :‬ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה (שאין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה‬ ‫הואיל ומה שהבגד מתלבן נוח הוא לו אף על פי שאינו מתכוין לכך עיין סי' רע"ח) ולפי זה מים שיש בהם תולעים אסור‬ ‫לשתותם על ידי מפה בשבת אף על פי שאינו נשרה במים אלא דבר מועט מהמפה כדי הנחת פיו‪.‬‬ ‫אבל יש מקילין אף לפי סברא זו במעט מים שאין אומרים שרייתו בהם זהו כיבוסו (כשאינו מתכוין לליבונו ולכן מותר‬ ‫לשתות המים על ידי מפה הואיל ולא נשרה אלא דבר מועט ואינו מתכוין לליבון כלל ואין למחות ביד המקילין כיון‬ ‫שלסברא הראשונה מותר בכל ענין אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לכנוס לספק איסור של תורה)‪.‬‬ ‫ומכל מקום לדברי הכל אין אומרים בבגד שאין עליו לכלוך שרייתו במים זהו כיבוסו אלא כשהוא בדרך נקיון אבל אם‬ ‫הוא בדרך לכלוך כגון המסתפג בסדין אחר הרחיצה וכן המנגב ידיו במפה אחר הנטילה אף על פי שיש רוב מים על גופו‬ ‫ועל ידיו ומטפיח הסדין והמפה אין בזה משום כיבוס שאינו כיבוס אלא לכלוך‪ .‬ומטעם זה התירו להולך לדבר מצוה‬ ‫לעבור במים בבגדיו ואין אומרים שרייתו זהו כיבוסו לפי שזהו ג"כ דרך לכלוך כשמכניסו במים כשהוא לבוש בהם ואינו‬ ‫דרך נקיון כלל ויש מחמירין שלא יהא ריבוי מים על ידיו אלא ינגבן בכח זו בזו להסיר מהם המים כפי יכולתו קודם‬ ‫שיקנחו במפה וטוב לחוש לדבריהם בדבר שאין בו הפסד כלל אבל המנהג להקל וכן עיקר‪.‬‬

‫‪79‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫הגה‪ :‬ויש שכתבו דאין לחוש לזה‪ ,‬דלא אמרי' שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא‪ ,‬דאין זה רק דרך לכלוך‪ ,‬וכן נוהגין (טור וב"י‬ ‫ואגור)‪ .‬ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים‪ ,‬כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא‪( .‬טור) אבל אסור ליתן מים‬ ‫ממש על המי רגלים כדי לבטלם (הגהות מיימוני פכ"ב ותו' פ' ח' שרצים)‪.‬‬

‫שיטות הראשונים‬ ‫א‪ .‬מרדכי כ' שהר"מ ש היה נוהג לנגב ידיו בכח זו בזו ומסיר המים מעליו כפי יכולתו‪ ,‬ואחר כך היה מקנחם במפה‪ ,‬או‬ ‫בבגד ‪ -‬משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו‪ .‬וכן כתוב בשבלי הלקט (סי' קט) בשם ספר היראים (סי' רעד‪ ,‬קלו‪ ).‬וכ"פ השו"ע‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אולם לדעת התוספות והרא"ש התבאר לעיל שמותר לקנח ידיו במפה‪ ,‬לפי שהוא דרך לכלוך‪ .‬כתוב בספר התרומה‬ ‫(שם) וכן התיר סמ"ג (שם) ונתן טעם משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן‪ :‬וכ"פ הרמ"א‪.‬‬ ‫שריית בגדים במים שהתלכלכו ממ"ר של תינוק ‪ -‬בשבת‬ ‫כתב הסמ"ק שיש למחות בנשים שלא לשפוך מים על בגדיהן שטינפו התינוקות דכיבוס גמור הוא‪ ,‬דשרייתו זהו כיבוסו‪,‬‬ ‫והיינו שרייה כשמעביר עליו מים אך טוב ליקח סמרטוט‪ ,‬ולחוף על מקום הטינוף בקל ולא בדוחק פן יסחוט כן נראה לרבינו פרץ‬ ‫עכ"ל‪[ .‬והעתיקו מרן השו"ע בסעיף ט]‪.‬‬ ‫אולם דעת הריב"א להתיר לתת עליהם מים כדי‬

‫לבטלם‪ ,‬וכגון שאם נתזו מי רגלים על בגדיו בטופח על מנת להטפיח שאז אינו יכול לברך ולהתפלל‪,‬‬

‫דכיון שאינו מכוין כי אם לטהרם ולא לצחצוח וכיבוס‪ .‬וראיה מנדה שמערמת וטובלת בבגדיה (ביצה יח‪ ).‬אבל אם צואה על בגדיו אסור דאז מכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך עכ"ל‪:‬‬

‫דעת ר"ת ‪ -‬ר"י שמע מפי הנשים שהתיר רבינו תם לקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך‪.‬‬ ‫ותמה הב"י איך אפשר שבקינוח ידים במקום המי רגלים יתבטלו והלא צריך רביעית מים בכדי לבטלם? וכ' ו הייתי סבור לפרש דרבינו תם מתיר ליטול ידיה על מקום המי‬ ‫רגלים ובזה הם מתבטלים כיון שאינו אלא דרך לכלוך והכריע הב"י שאף לר"ת אסור ליטול ידיה על אותו מקום שהרי המים נקיים וראויים לכיבוס ולא התיר רבינו תם‬ ‫אלא לקנח ידיה וכגון שהמי רגלים מועטים כמו שדרך התינוקות להטיל מים בתוך בגדי עטיפותיהם ואין נוזל מהמי רגלים לבגד האם כי אם טיפות דבר מועט דסגי ליה‬ ‫לבטלו בקינוח ידיה במקום ההוא‪:‬‬

‫פסיקת הלכה‬ ‫רמ"א – "ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים‪ ,‬כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא‪ .‬אבל אסור‬ ‫ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם‬ ‫וביאר המשנה ברורה דהיינו דווקא במ"ר‪ ,‬אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו אפילו ע"י ניגוב הידים‪ ,‬דאע"פ שהוא‬ ‫דרך לכלוך‪ ,‬מ"מ כיבוס הוא‪ ,‬פני ש הבגד היה מלוכלך יותר מקודם ועתה מעבירו‪ ,‬משא"כ מי רגלים אינו מאוס כל כך‪,‬‬ ‫וגם שם אין מתירין אלא משום שכוונתו רק כדי לבטלן ולא לכבס וללבן הבגד‪:‬‬ ‫ניגוב ידיו בבגד‬ ‫א‪ .‬מג"א – אין לנגד ידיו בבגד שמקפיד עליו‪ –.‬דחוששים שמא יבוא לסחטו מהמים הבלועים בו‪.‬‬ ‫ב‪ .‬פמ"ג וא"ר – מותר לנגב ידיו בבגד שמקפיד עליו כאשר מדובר במעט מים‪ .‬מפני שאין חשש שיבוא לסוחטו‪.‬‬ ‫אבל אם נשפכו מים רבים על השולחן‪ ,‬לכל הדעות אסור להניח עליהם בגד שמקפיד עליו כדי שיספוג את המים‪.‬‬ ‫נתינת מים לתוך כלי עם בגדים‬ ‫א‪ .‬ע"פ המבואר לעיל‪ ,‬פשוט שאין לתת מים בשבת לתוך כלי שיש בו בגדים העומדים לכביסה‪ ,‬שהרי שרייתן היא‬ ‫כיבוסן לכו"ע‪.‬‬ ‫ב‪ .‬כלי שיש בו בגדים מלוכלכים השרויים במים המכסים את כל הבגדים ועולים עליהם באופן שאין בגד הנמצא מחוץ‬ ‫למים‪ ,‬נראה שמותר להוסיף מים לכלי זה שהרי אינו מועיל מאומה לכיבוס‪( .‬מ"ב ס"ק נה)‬ ‫הצעת חיתולים במקלחת שעושים לתינוק ביום טוב – ביאור הלכה‬ ‫דרך רחיצת תינוק היא להציע תחתיו חיתולים‪ ,‬ולכאורה ביו"ט אין להציעם תחתיו משום כיבוס‪ ,‬ופשוט שאם ניתן לרחצו ללא החיתולים ירחצו‬ ‫בלעדיהם‪ ,‬אך כשאין אפשרות לרחצו בלעדיהם יש להתיר כדלהלן‪:‬‬ ‫א‪ .‬ישתמש בחיתולים נקיים‪ ,‬שהרי לדעה קמייתא אין איסור כיבוס בבגד נקי‪ ,‬ואף למחמירים הסוברים שכיבוס שייך אף בבגד נקי‪ ,‬יש לומר ששריית‬ ‫החיתול באופן זה היא דרך לכלוך‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אף אם נאמר ששריית החיתולים באופן זה אינה דרך לכלוך‪ ,‬יש לומר שכיבוס זה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה‪ ,‬ולרוב הפוסקים איסורה מדרבנן‬ ‫בלבד‪ ,‬ולצורך תינוק‪ ,‬שדינו כחולה שאין בו סכנה‪ ,‬שרגילים לרחצו בכל יום – שרי‪.‬‬ ‫ג‪ .‬וע"פ הנ"ל אף אין גוזרים שמא יסחוט‪ ,‬שהרי איסור סחיטת הבגד הוי דרבנן ואין גוזרים בתינוק‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬ ‫ד‪ .‬פמ"ג – בשעת הדחק נראה להתיר אף להציע תחת התינוק בגד מלוכלך‪ .‬טעם –משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שאיסורה מדרבנן ולכן‬ ‫שרי‪.‬‬ ‫ברם‪ ,‬הביה"ל דוחה – בוודאי כוונתו גם לכיבוס‪ ,‬שהרי זו דרכו בחול‪ ,‬ולכן זו מלאכה הצריכה לגופה ואסור‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬מקל אף הביה"ל ע"י גוי שייתן את החיתולים למים‪ ,‬ואפילו בחיתולים נקיים לכתחילה יש להניחם ע"י גוי‪.‬‬

‫סעיף יא – מי שנתלכלכו ידיו בטיט‬ ‫מי שנתלכלכו ידו בטיט‪ ,‬מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים; אבל לא במפה‬ ‫שמקנחים בה ידים‪ ,‬שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫תוספתא שבת (טז‪ ,‬ח) "מקנחין בזנב הסוס‪ ,‬ובזנב הפרה‪ ,‬ובזנב שועל‪ ,‬ובמפה של קוצין‪ ,‬ובסיער של שועין; ובלבד שלא‬ ‫יקנח בידו ובמפה כדרך שעושה בחול‪".‬‬ ‫טלטול זנב הסוס‬ ‫א‪ .‬תוספת שבת – היתר קינוח היד בזנב הסוס‪ ,‬נאמר רק בזנב תלוש אך לא במחובר‪[.‬דבמחובר יש לאסור משום‬ ‫מוקצה]‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ביאור הלכה – מקשה דא"כ מדוע נאמר בתוספתא היתר לקנח ידיו בזנב שועל ובשער שועל? אלא ע"כ שער שועל‬ ‫הוא תלוש‪ ,‬ואילו זנב שועל הוא מחובר ואפ"ה שרי לקנח בו‪ .‬ולעניין איסור טלטול מוקצה – שמא יש לומר שנאסר‬ ‫לטלטל רק את גוף הבעל חיים‪ ,‬אך כאן מטלטל רק את שערו המחובר לו‪ ,‬ייתכן שמותר‪ .‬והניח בצ"ע‪.‬‬

‫‪80‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫סעיף יב – ניגוב כלים רטובים בשבת‬ ‫אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין‪ ,‬במפה‪ ,‬משום דאתי לידי סחיטה‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫כתוב בתשב"ץ (סי' כח) בשם הר"מ שאסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה או ליבון ולא‬ ‫דמו למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (נתיב י"ב‪ ,‬פד ע"א) שאסור לנגב‬ ‫כוס שהיה בתוכו מים או יין במפה שמא יסחוט‪ :‬ב"י‪.‬‬ ‫אולם בתשובת רדב"ז (סימן רי"ג) כתב לענין ניגוב כוס וקערה דהעולם אין נזהרין בזה‪ ,‬ולדינא אין לחוש משום שאין דבוק‬ ‫בדופני הכלי הרבה מים שיבוא לידי סחיטה‪ ,‬אא"כ מנגב בה כלים הרבה שאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי‬ ‫לכלי‪ ,‬וראוי לגעור בו שלא יעשה כן עי"ש‪ ,‬והביאו בברכי יוסף‪.‬‬ ‫הסבר דברי השו"ע‬ ‫רצונו לומר אפילו להפוסקים לעיל בסעיף ט דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו במקום שהבגד נקי ולא היה בה לכלוך‬ ‫וגם דקינוח זה דרך לכלוך הוא ולא דרך כיבוס‪ ,‬אפ"ה אסור לנגב כוס ששהיה בו מים משום שמא יבוא לידי סחיטה‪.‬‬

‫(מ"ב‪ -‬נט)‪.‬‬

‫וכתב המ"ב שבסמרטוט המיוחד לכך‪ ,‬שאין מקפיד עליו לסוחטו‪ ,‬לכו"ע מותר‪ ,‬ונראה דאף לנגב בה כלים הרבה מותר‪.‬‬ ‫דאם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד ע"י הניגוב ינגב בה מצד אחר‪:‬‬ ‫ניגוב כלים משאר משקין‬ ‫א‪ .‬בשו"ע מבואר שאסור בין במים ובין ביין‪.‬‬

‫וכ' הבה"ל‪ :‬ודעת הרבה אחרונים וכו' הלא המה הא"ר ותו"ש ומחצית השקל ועוד אחרונים וגם הגר"א כתב דמה שכתב‬ ‫המחבר או יין הוא רק לדעת הרמב"ם דלדעת ר"ת [וכן סתם המחבר לקמן בסימן של"ד סכ"ד עי"ש] מותר אף ביין כמו בשאר משקין‪:‬‬

‫ב‪ .‬אולם המג"א כתב דבשאר משקין מותר לנגב את הכוס ואין חוששין שמא יבוא לסחיטה‪.‬‬ ‫ג‪ .‬דעת הרבה אחרונים דאף ביין אין לחוש‪ ,‬ובכוס צר יש להחמיר אף בשאר משקין‪:‬‬ ‫ניגוב כוס צרה‬ ‫עיין באחרונים שסתמו דבכוס שהוא צר אין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך דא"א שלא לבוא לידי סחיטה‪.‬‬ ‫ובשעת הדחק אין למחות ביד המיקל לנגב בכוס צר‪ ,‬ובלבד שיהיה בדבר שאינו מקפיד עליו לסחטו אחר הקינוח‪ ,‬ויראה‬ ‫מתחלה לשפוך כל המים מן הכלי‪:‬‬ ‫‪-‬אבל אם נשפך מים על שולחן וספסל לכו"ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו (מ"ב ס)‪.‬‬

‫(מ"ב)‪.‬‬

‫סעיף יג – הסתכלות במראה בשבת‬ ‫אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל (פי' כעין סכין קטן חד וחריף)‪ ,‬דחיישינן שמא ישיר בה‬ ‫נימין המדולדלין; ואפילו אם היא קבוע בכותל‪ .‬אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה‪,‬כגון במראה של זכוכית כעין שלנו וה"ה במראה‬ ‫של מתכות כשאינה עשויה חריפה מ"ב‪ .‬אפילו אינה קבועה‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫מקור הדין‬ ‫שבת (קמט‪ ).‬אין רואין במראה בשבת‪ ,‬ר"מ מתיר במראה הקבועה בכותל‪.‬‬ ‫והעמידוה בגמרא במראה של מתכת‪ ,‬וטעמו של תנא קמא שאסר ‪ -‬מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין כלומר‬ ‫שמראה של מתכת שלהם היתה חריפה כאיזמל להסיר בה נימין המדולדלין‪.‬‬ ‫דעות הראשונים‬ ‫• הרי"ף (סג‪ ):‬והרא"ש (סי' ב) פסקו כתנא קמא ופירשו דלדעת תנא קמא של מתכת אפילו היא קבועה בכותל‬ ‫אסורה‪ ,‬ושאינה של מתכת מותרת אפילו אינה קבועה‪ .‬וכן דעת הרמב"ם (בכ"ב הי"ד) וכן דעת הרב המגיד והר"ן‬ ‫ז"ל (סג‪ :‬ד"ה הלכך)‪.‬‬ ‫וכל זה שלא כדברי האומרים בכל המראות אסור ולאו דווקא של מתכת דכי אמרינן הכא במראה של מתכת עסקינן לפרושי‬ ‫•‬ ‫טעמא דגזרה הוא דאמרינן הכי‪ ,‬אבל אין הכי נמי לדעת ת"ק אסור בכל המראות כולם ולאו דווקא של מתכת‪ .‬וכבר סתר הר"ן דבריהם‪ :‬ב"י‪.‬‬

‫שאלות לחזרה‬ ‫א‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬ ‫ד‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬

‫מהם התנאים שמותר לנער בגד בשבת ?ומהי הגדרת 'קפיד'?‬ ‫האם מותר לנער בגד בשבת‪ ,‬מעפר מטל‪ ,‬משלג ומנוצות?‬ ‫האם מותר לקפל בגדים וטליתות של מצוה בשבת?‬ ‫בגד שהתקשה לאחר הכביסה האם מותר לשפשפו על מנת לרככו?‬ ‫האם מותר לגרד טיט שנדבק ברגל או במנעל ? פרט וציין את החששות ההלכתיות שהוזכרו בדין‬ ‫זה?‬

‫‪81‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬

‫שאלות לחזרה לסימן שג‬ ‫שאלה‪ :‬האם מותר לצאת בזה"ז בתכשיטים בשבת ?‬ ‫תשובה‪ :‬כתב השו"ע (שג‪ -‬יח) כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים‪ ,‬אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת‪ ,‬חוץ‬ ‫מכבול ופאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה‪.‬‬ ‫א‪ .‬וי"א דכל שאסרו לצאת בו‪ ,‬אפילו להתקשט בו בבית אסור‪ ,‬וכ"ש לצאת בו לחצר המעורבת‪ ,‬חוץ מכבול ופאה‬ ‫נכרית‪.‬‬ ‫ב‪ .‬וי"א שהכל מותר לצאת בו בחצר‪ ,‬אפילו אינה מעורבת‪.‬‬ ‫והאידנא‪ ,‬נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין‪.‬‬ ‫א‪ .‬ויש שאמרו דמדינא אסורות‪ ,‬אלא שכיון שלא ישמעו‪ ,‬מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין‬ ‫לחצר שאינה מעורבת‪ ,‬והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו‬ ‫כחצר שאינה מעורבת‪ ,‬ומותר‪.‬‬ ‫הגה ‪ :‬וי"א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו‬ ‫ג‪.‬‬ ‫בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פרק כ"ב והגהות אלפסי פרק במה אשה)‪.‬‬

‫ד‪.‬‬ ‫ה‪.‬‬

‫ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש‪ ,‬דתנן בה חייב חטאת‪ ,‬אף בכרמלית אסור‬ ‫אפילו לדידן‪ .‬והוא הדין לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת‪.‬‬ ‫ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם‪ ,‬ה"ז להם כתכשיט‪ ,‬ושרי‪ .‬ולפי‬ ‫זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט‪ ,‬ושרי‪ .‬ומ"מ צריך‬ ‫להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר‪ ,‬כי בזה שאין להן תועלת‬ ‫בו ישמעו לנו‪ .‬שו"ע‪.‬‬

‫מקורות הדין‬ ‫שבת במשנה (סד‪ .):‬ובגמרא ‪ -‬אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול‬ ‫ופאה נכרית רבי ענני בר ששון משמיה דרבי ישמעאל אמר הכל ככבול‪[ .‬כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרשות הרבים‪ ,‬אבל לחצר‬

‫מותרים ככבול‪ .‬רש"י]‪.‬‬

‫דעות הראשונים‬ ‫• הרי"ף (כט‪ ).‬פסק כרב וכן דעת הרמב"ם (בפרק י"ט ה"ח) וכתב שם הרמב"ם דהא דאסרינן בחצר דווקא כשאינה‬ ‫מעורבת וכתבו הרב המגיד ‪.‬‬ ‫אבל התוספות (ד"ה רבי) כתבו דנראה דהלכה כרבי ענני בר ששון דמתיר בחצר אפילו אינה מעורבת וכתבו‬ ‫•‬ ‫שעל פי זה מותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ותכשיטין שכל רשות הרבים שלנו כרמלית היא שהרי אין‬ ‫המבואות רחבים י"ו אמה ולא ס' ריבוא בוקעים בו והקשה ר"י דבפרק כל כתבי (קכ‪ ).‬משמע דטפי חמיר כרמלית מחצר‬ ‫•‬

‫שאינה מעורבת ואומר רבינו ברוך כיון דלדידהו הוו להו רשות הרבים גמורה לא מדמו כרמלית לחצר שאינה מעורבת ואסרינן כרמלית‬ ‫משום רשות הרבים אבל אנו שאין לנו רשות הרבים כלל אין להחמיר בכרמלית כל כך ‪.‬‬

‫וה"ר שמשון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור ובשאינן רגילות מותר‬ ‫ונשי דידן אינן מראות תכשיטיהן וטבעותיהם ומשום הכי מותרות לצאת בהם וסוף דבר אמרו הקדמונים‬ ‫דמותרות לצאת בהם דמוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות עכ"ל‪ .‬גם הרא"ש (סי' יג) והר"ן (כו‪ .‬ד"ה אבל) העלו כן‬ ‫דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב יהו שוגגות ואל יהו מזידות‪:‬‬ ‫לפי זה עולה ברור צדדי ההיתר לדעות הנ"ל‪.‬‬

‫*‬

‫שאלה‪ :‬האם מותר להתאפר בשבת ושאר קישוטי הנשים בשבת?‬ ‫תשובה‪ :‬כתב השו"ע‪ :‬אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה‪ ,‬משום צובע‪ .‬ומטעם זה אסורה לכחול בשבת‪ ,‬ומטעם‬ ‫זה אסורה לטוח על פניה בצק‪ ,‬דכשנוטלתו מאדים הבשר‪( .‬שו"ע ‪-‬שג‪ -‬ג)‪.‬‬ ‫וכ' המ"ב‪ :‬ו משמע אף על גב דלא מתכוונת לצביעה‪ ,‬פסיק רישא הוא‪ ,‬וטעם הדבר כיון דאשה דרכה בכך ליפות את‬ ‫עצמה ע"י צביעת פנים מחזי שפיר כצובע‪ .‬אבל איש שאין דרכו בכך לא מקרי צובע כמ"ש סוף סימן ש"ך דמותר לאכול תותים ושאר פירות הצובעים אף על גב דצובע‬ ‫פניו וידיו בעת האכילה‪.‬‬

‫הברקת השיער בחלב מהותך‬ ‫כתב המאמר מרדכי ‪ -‬יש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו‬ ‫פומאד"ה וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז (מ"ב ס"ק פא)‪.‬‬ ‫מקורות הדין‬ ‫מסכת שבת (דף צה עמוד א) " היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר‪ :‬אשה לא תעביר סרק על פניה‪ ,‬מפני‬‫שצובעת"‪ - .‬ופירש רש"י סרק צבע אדום‪:‬‬ ‫ומ"ש ולא לכחול‪ .‬מקור הדין‪ :‬משנה (צד‪ ):‬וכן הכוחלת‪ ,‬וכן הפוקסת ‪ -‬רבי אליעזר מחייב‪ ,‬וחכמים אוסרין משום שבות‪.‬‬‫וגם זה מפרש בגמרא (צה‪ ).‬שהוא משום צובע‪.‬‬

‫‪82‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫דעות הראשונים‪ :‬הרמב"ם (בפרק כ"ב הכ"ג) פסק כחכמים‪ .‬אבל מדברי סמ"ג (לאוין סה‪ ,‬יד ע"ג) נראה שחייבת חטאת שכתב בכל‬ ‫אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה‪ :‬וכ"כ המ"ב דאפילו העברת סרק ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן‬ ‫דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם‪:‬‬ ‫צביעת הפנים בסרק לבן‬ ‫צביעת הפנים בסרק לבן‪ ,‬כתב כה"ח (ס"ק קיג) שאסורה ואין הבדל בין לבן לאדום‪ ,‬וכ"כ בשו"ת 'אגרות משה'‬ ‫וכן לעשות בצבע לבן פעולה שתכליתה לעדן ולחזק את המראה הטבעי של העור‪ ,‬כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה ס"ס קד)‬ ‫שיש בזה משום מלבן או משום צובע‪ .‬מאידך‪ ,‬בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן לג' סק"א) כתב שאין בזה לא משום מלבן ולא‬ ‫משום צובע‪.‬‬ ‫ואפילו אם מעבירה על פניה סרק בצבע הפנים רק כדי להסתיר נקודות וכתמים‪ ,‬דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני ח"א פי"ט סוף‬ ‫סק"א) שנחשב הדבר כצביעה ואסור לעשות כן‪.‬‬

‫(ח"ה סימן כז)‪.‬‬

‫פודרה על הפנים‪ :‬כתב בשו"ת אגרות משה (ח"א סי' קיד'‪ .‬ח"ה סי' כז) שאם היא אבקה יבשה‪ ,‬כיון שאינה נדבקת לפנים ואינה‬ ‫מתקיימת זמן רב‪ ,‬אין זה נחשב צובע ומותר‪ ,‬בין אם היא לבנה ובין אם יש בה צבע‪ .‬אך למעשה כתב שיש להיזהר‬ ‫מליתן אבקות אלו ואפילו כשהן בצבע לבן‪ ,‬כיון שרוב תמרוקי הנשים שנמכרות נעשים על בסיס שומני‪ ,‬וחלקן‬ ‫מתקיימות לזמן‪ ,‬ואין להתיר אלא באבקות שהניסיון מורה שאינן מתקיימות‪ ,‬כגון אבקת 'טאלק' הנעשית בלי שמנונית‬ ‫וגם אינה מתקיימת‪ .‬וכן דעת הגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא סי' שג' עמ' רצו) להקל באבקה שאינה נדבקת כלל‪ .‬וכ"פ בחזון‬ ‫עובדיה (ח"ה עמ' ה'‪ .‬וע"ע בהליכות עולם ח"ד עמ' רפה)‪ ,‬והביא את דברי האחרונים הנ"ל והסתמך עליהם‪ ,‬ובלבד שלא יהא מעורב בה‬ ‫משחה או קרם‪ .‬וגם בשו"ת משפטי עוזיאל (ח‪ ,‬לה) כתב להתיר פודרא ציבעונית‪ ,‬ושאין בזה חשש איסור כלל‪.‬‬ ‫מאידך דעת הגרש"ז אוירבך (שש"כ פי"ד הע' קנח) שאסור לתת אבקת פודרה ואפילו אינה נדבקת היטב‪ ,‬שכיון שכל כוונתה‬ ‫לצביעה אפילו לזמן מועט‪ ,‬מנין לנו להתיר‪ ,‬ובפרט שלדעת כמה ראשונים אסור מהתורה לעשות מלאכות בשבת אף‬ ‫כשאינן מתקיימות (ראה שעה"צ ס"ק סח)‪ .‬וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' לג' סק"א) שבאבקה שיש בה צבע יש איסור דאורייתא‪,‬‬ ‫או עכ"פ מדרבנן‪ ,‬והביא ראיה לדבר מכך שמרן אוסר לתת בצק על הפנים כיון שהעור נצבע מכך‪ ,‬אע"פ שאין הבצק‬ ‫נדבר לעור‪.‬‬ ‫שאלה‪ :‬האם מותר לקלוע או לסתור קליעת שיער הראש ופאה נכרית בשבת?‬ ‫תשבה‪ :‬כתב השו"ע (סעיף כו) אסור לקלוע האשה שערה בשבת‪ ,‬ולא להתיר קליעתה‪ ,‬אבל יכולה לחלוק שערה‪.‬שו"ע‪.‬‬ ‫הגה‪ :‬ויש אוסרים לחלוק שערה‪ ,‬דהיינו לעשות השייטי"ל (רש"י וא"ז)‪ .‬וכן נהגו לאסור לעשות ע"י כלי‪ ,‬אבל באצבע בעלמא נהגו‬ ‫להקל‪.‬‬

‫[ משום חשש תלישה והדעה ראשונה דמקלת ס"ל כיון דאינה מתכוונת לזה ולאו פסיק רישא הוא‪ :‬מ"ב]‪.‬‬

‫ביאור הדין ומקורו‬ ‫משנה שם הנוטל צפרניו זו בזו‪ ,‬או בשיניו‪ ,‬וכן שערו‪ ,‬וכן שפמו‪ ,‬וכן זקנו‪ ,‬וכן הגודלת‪ ,‬וכן הכוחלת‪ ,‬וכן הפוקסת ‪ -‬רבי‬ ‫אליעזר מחייב‪ ,‬וחכמים אוסרין משום שבות‪.‬‬ ‫להלכה נפסק דאיסור זה מדרבנן משום דדמי לבנין [וכדדרשינן על הפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה‬ ‫הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אל האדם ושכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא]‪.‬‬ ‫קליעת נימין בתלוש| הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה משום דהוא‬ ‫מחובר בראשו‪ ,‬ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה [מ"א וש"א בשם התוספות]‪.‬‬ ‫קליעת פאה נכרית| הנה כל זה במחובר‪ ,‬והקולעת שער פאה נכרית [שקורין פארוק] אף דאין בזה משום בונה אסור‪,‬‬ ‫עכ"פ משום אורג יש בזה‪ ,‬דאף אם נימא דאין סופה להתקיים‪ ,‬עכ"פ מדרבנן מיהו אסור‪ ,‬ומ"מ נראה דאין כדאי למחות‬ ‫במקום שלא ישמעו לנו‪ :‬מ"ב‪.‬‬

‫שאלה‪ :‬האם מותר להסתרק בשבת?‬

‫כתב השו"ע (סעיף כז) אסור לסרוק במסרק בשבת‪ ,‬ואפילו אותו שעושים משער חזיר‪ ,‬שא"א שלא יעקרו שערות‪ .‬אבל מותר‬ ‫לחוף ולפספס ביד (ב"י)‪.‬‬

‫מקורות הדין‪:‬‬ ‫שנינו בנזיר מב‪" .‬תנן נזיר חופף ומפספס‪ ,‬אבל לא סורק"‪ ,‬ובגמ' מבואר שזוהי דעת ר"ש המתיר דבר שאינו מתכוון‪ ,‬ולכן‬ ‫נזיר חופף ומפספס‪ ,‬אבל בחפיפה אפילו ר"ש מודה כיון שכל הסורק מתכוון להשיר את הנימין המדולדלים‪ .‬ופרש"י‬ ‫שבמסרק ודאי משיר‪ ,‬ומודה ר"ש בפ"ר‪ ,‬ולדבריו מותר אם אין ודאי שישיר‪ .‬ותוספות (ד"ה אבל לא) דחו פרש"י‪ ,‬לפי שמפורש‬ ‫בסוגיא בנזיר שכל הסורק מתכוון להשיר את הנימין המדולדלים ואסור אפילו כשאין הכרח שישיר את השיער‪.‬‬ ‫כתב מרן הב"י שמשמע מדבריהם (תוס' רא"ש ר"ן לעיל) שלא התירו אלא לחלוק את שערה כיון שאינה תולשת שער אפילו‬ ‫לחוף ולפס פס מותר כיון שהוא דבר שאינו מתכוון‪ ,‬אבל לסרוק ודאי משיר שערות ולכן אסור‪.‬‬ ‫וכן הלכה‪ :‬שאין לסרוק במסרק בשבת‪ ,‬משום שא"א שלא יעקרו שערות‪ ,‬וכ"פ בחזון עובדיה (ח"ה עמ' יא) שאסור להסתרק‬ ‫במסרק בשבת‪ ,‬שא"א שלא יעקרו שערות‪ ,‬אולם לחלוק שערות ראשה בידיה ולעשות כמין שביל‪ ,‬מותר‪ ,‬כי זה אינו‬ ‫בכלל 'פספוס'‪.‬‬ ‫ובשש"כ (יד‪ ,‬נ) כתב שמותר לסרוק את השיער במברשת ששערותיה רכות‪ ,‬וכן במסרק שיש ריוח גדול בין שערותיו‪ ,‬ונכון‬ ‫לייחד מברשת מיוחדת לשבת לצורך זה שלא יראה כעובדין דחול‪ .‬ועיין בשו"ת אור לציון (ח"ב עמ' רעד) שמותר להסתרק‬ ‫בשבת במברשת רכה ואפילו אם אינו מייחד את המברשת לשבת‪.‬‬

‫‪83‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬

‫שאלות לסימן שה‬ ‫רכיבה ושימוש בבעל חיים בשבת‬ ‫שאלה‪ :‬האם מותר לרכוב על גבי בהמה או לעלות לקרון בשבת כשהגוי מנהיגו‪ ,‬ומה הדין אם עלה בשוגג‬ ‫או במזיד? ומה הדין אם שכח בכיס שהיה באוכף דבר מה‪ ,‬האם מותר להוציאו בשבת משם?‬ ‫כתב השו"ע (שה – יח)אין רוכבין ע"ג בהמה ולא נתלים עליה‪ ,‬ואפי' בצדה אסור להשתמש; אבל צדי צדדין‪,‬‬ ‫כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו‪ ,‬מותר; ואם עלה עליה‪ ,‬אפי' במזיד‪ ,‬ירד משום צער בעלי‬ ‫חיים [ולא כמו גבי אילן דאם עלה במזיד קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מוצ"ש משום קנס הכא ירד משום צער בעלי‬ ‫חיים‪ :‬מ"ב]‪.‬‬

‫ומטעם זה פורקין משאוי שעליה; כיצד עושה‪[ ,‬במקרה שהמשוי מוקצה] מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו‬ ‫לצד אחר והוא נופל מאליו‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א‪ :‬ואסור לישב על קרון שהגוי מנהיגו בשבת‪ ,‬משום שמשתמש בבהמה; גם שלא יחתוך זמורה‪.‬‬

‫(תוס' והרא"ש‬

‫ר"פ מי שהוציאוהו ומרדכי פ"ק דשבת והגהות עירובין וב"י בשם סמ"ג)‪ .‬וביאר המ"ב ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי‬ ‫הבהמה כיון שהוא משתמש ע"ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה‬ ‫מאחוריה ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי אחד הוא‪.‬‬

‫מקורות הדין וטעמי האיסור ‪:‬‬ ‫משנה (ביצה לו‪ ):‬אין רוכבין על גבי בהמה‪.‬‬ ‫טעם האיסור‪:‬‬ ‫א‪" .‬גזרה שמא יחתוך זמורה"‪.‬‬ ‫ב‪ .‬הרא"ש (סי' ב) הביא דבירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) איתא מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו‪[ .‬וכתב הב"י‪:‬‬

‫ויש לתמוה דכיון דקיימא לן (שבת צד‪ ).‬דהחי נושא את עצמו אם כן אינו מצווה שלא לרכוב על גבי בהמתו‪ .‬ושמא יש‬ ‫לומר שאף על פי שאינו מצווה על רכיבתו ע"ג בהמה מכל מקום כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר‬ ‫על שביתת בהמתו ‪[ ,‬ועי' בב"י סימן רס"ו שהביא מחלוקת ראשונים בנמצא חוץ לתחום אם עדיף לילך ברגל או ירכב על‬ ‫החמור‪ ,‬ואיסור מחמר ליכא מהאי טעמא דהחי נושא את עצמו]‪:‬‬

‫ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד‬ ‫שאלה‪ :‬באיזה אופן מצינו שמותר לבטל כלי מהיכנו ?‬ ‫תשובה‪ :‬כתב השו"ע (סעיף יט) בהמה שנפלה לאמת המים‪ ,‬אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם‬ ‫במקומם‪ ,‬מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער ב"ח אף על פי שמבטל כלי מהיכנו‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫וביאר המשנה ברורה בטעם ההיתר ‪ -‬דאתי צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת‬ ‫המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן ‪,‬שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה‬ ‫שהיא מוכן‪:‬‬ ‫להעלותה בידים‬ ‫א‪ .‬כתב המג"א ותו"ש שאסור להעלותה בידים‪ ,‬דכל בעלי חיים הם מוקצים‪ ,‬ואף על גב דאיכא צער בע"ח‬ ‫אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אולם הא"ר הביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א"א ע"י כרים וכסתות‪ ,‬וע"י גוי לכו"ע‬ ‫מותר להעלותה וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה‪:‬‬ ‫טעם האיסור‬ ‫❖ רש"י פי' בשבת [קנ"ד‪ :‬ד"ה והא מבטל] דהוי כסותר ע"ש כלומר כיון שאינו יכול ליטלו ממקומו הוי‬ ‫כסותר בניין הכלי‪.‬‬ ‫❖ התוספות [מ"ג‪ .‬ד"ה דמבטל] כתבו דהוי כבונה ע"ש כלומר כיון שאינו יכול להזיזו ממקומו הוי כבניין‬ ‫הקבוע על הארץ ‪:‬‬

‫חליבת בעלי חיים בשבת‬ ‫שאלה‪ :‬מה הם האפשרויות שניתן לחלוב פרה בשבת במקום צער בעלי חיים?‬ ‫תשובה‪ :‬כתב השו"ע (סעיף כ) מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה‪,‬‬ ‫והחלב אסור בו ביום‪ .‬משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה מ‪".‬ב שו"ע‪[ ,‬וכן כתב הרא"ש שם (סי' ג) והמרדכי בפרק מי‬ ‫שהחשיך (סי' תמח) והגהות מימון פרק ח' (אות ז) בשם הר"מ]‪.‬‬

‫וי"א שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט‪ ,‬שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל‪ .‬שו"ע [ובב"י הביא שכן‬ ‫כתב המרדכי בסוף פרק מי שהחשיך (שם) בשם הר"מ והגהות מרדכי דקדושין (סי' תקסו) בשם התוספות‪ .‬אבל הגהות מימון כתבו‬

‫‪84‬‬

‫הלכות שבת (חלק א)‬ ‫בפרק (ה') [ח'] (שם) דרב כהן צדק כתב מותר לומר לגוי לחלוב וטול החלב לעצמך דבדידיה קא טרח והר"מ אמר דהחלב מותר אפילו‬ ‫לישראל]‪:‬‬

‫אולם דעת הפוסקים דאין צריך לקנותו מן הגוי בדבר מועט וכן הוא מנהג העולם‪ ,‬דמשום צער בע"ח מותר‬ ‫לומר לגוי לחלוב בין לגוי מן השוק‪ ,‬ובין להשפחות שנשכרות לכל השנה למלאכתו‪ ,‬ואין למחות בידם ומ"מ‬ ‫טוב שיחלוב הא"י לתוך אוכל דהו"ל שבות דשבות‪ .‬מג"א‪ ,‬מ"ב (ס"ק עג)‪.‬‬ ‫פתרונות נוספים‬ ‫‪ .2‬במקרה שאין בנמצא גוי שיחלוב‪ ,‬אמנם לא מצינו בשולחן ערוך פיתרון לדבר‪ ,‬בספר ציץ אליעזר [ח"ב ג'‬ ‫ה'] הביא להתיר ע"פ דברי האגלי טל ‪ -‬חליבה ההולכת לאיבוד על הרצפה‪ – .‬וטעם ההיתר א‪ .‬משום שזו‬ ‫'מלאכה שאינה צריכה לגופה' – שהרי אינו משתמש בחלב‪ .‬ב‪ .‬מפני שמכיוון שחולב על הקרקע אין זה דומה‬ ‫לדש – לכן התירו במקום צער‪.‬‬ ‫‪ .3‬העצה שנותן הרב נאה בקונטרס החליבה ‪ :‬שייתן לתוך הכלי תחלה נוזל חריף כדוגמת ליזול‪ .‬ואז כל החלב‬ ‫שיבוא לתוך הכלי יהא מושחת ומקולקל ולא ראוי לכלום‪ ,‬והוי לאיבוד ולא יצטרף לשיעור איסור‪ .‬וגם בחולב‬ ‫על הרצפה כותב הגר"ח נאה שיש לפקפק קצת אם תיכף כשנופל החלב על הרצפה יהא דינו כנאבד מן העולם‬ ‫שלא יצטרפו השיעורים‪ .‬ולכן טוב לשפוך מקודם על הרצפה נוזל חריף כנ"ל‪.‬‬ ‫‪ .4‬בשמירת שבת כהלכתה (פרק כז הערה קנט) אסר בשם הגרשז"א כל פעולת העברה ממצב של לאיבוד למצב של‬ ‫איסוף אם זו היתה כוונתו הראשונית ואפילו ע"י אדם אחר‪ ,‬שכן כל החליבה קרויה ע"ש זה שחיבר את‬ ‫המכונה‪ .‬בשם החזו"א בע"פ מביא השש"כ שהורה לקיבוצים חרדיים בגלל הפסד מרובה להקל לחבר את‬ ‫הגביעים לדדי הבהמה בזמן שהמכונה מופעלת והחלב הראשון הולך לאיבוד או לקלקול ואח"כ להפנותו‬ ‫לאיסוף‪ .‬הפניה זו לפי השש"כ צריכה להיעשות ע"י אדם ולא באופן אוטומטי‪ ,‬משום שאם היא נעשית‬ ‫אוטומטית כל הפעולה קרויה ע"ש הראשון והיא גיריה דיליה (ונסמך על דברי החזו"א או"ח סי' לו אות א)‪.‬‬ ‫ומוסיף לבסוף שהותקן מכשיר חדש לחליבת פרות ע"י שומרי שבת אשר בשימוש בו נשמרים מהרבה‬ ‫איסורים‬ ‫‪ .4‬הרב ויטמן שליט"א הביא בהרחבה במאמרו [בנתיב החלב ג] כי עם תחילת עידן החליבה המכנית הציעו‬ ‫החזון אי"ש והרה"ר לישראל הרב הרצוג‪ ,‬את פתרון ה'גרמא'‪ ,‬לפיו מולבשים הגביעים על העטינים טרם‬ ‫החליבה‪ ,‬והחליבה מתבצעת בעקבות הפעלת המכונה בשעון שבת‪ .‬או את השיטה של הלבשת הגביעים‬ ‫כשזרימת החלב הראשונה מופנית לאיבוד‪ ,‬ולאחר שהמכונה חולבת באופן אוטומטי‪ ,‬מועבר החלב בגרמא‬ ‫ממצב איבוד למצב שמירה (עיי"ש)‪.‬‬ ‫שאלה ‪ :‬גבינות שעושות השפחות מחלב ישראל בשבת האם מותר להשתמש בהם?‬ ‫תשובה‪ :‬כתב השו"ע (סעיף כא) "גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל‪ ,‬מותר כיון שאינו אומר‬ ‫להן שיעשו"‪[ .‬ובב"י הביאו בשם הגהמ"י]‪ ,‬וטעם ההיתר היינו דמסתמא אדעתא דנפשה קעבדה‪.‬‬ ‫דעת האחרונים בזה‬ ‫האחרונים השיגו על דברי השו"ע‪ ,‬מפני שכאשר השפחה נוטלת החלב של ישראל‪ ,‬והישראל רואה ושותק‬ ‫מסתמא אדעתא דישראל קעבדה‪ ,‬שיודעת שנוח לו בזה‪ ,‬ואפילו אם היתה עושה זה אח"כ בבית הגוי‪ ,‬מחוייב‬ ‫למחות בידה וכ"ש שהיא עושה זה בבית ישראל ועיין בביאור הגר"א שגם הוא הקשה ע"ז עוד מטעם אחר‬ ‫עי"ש‪.‬‬ ‫ובא"ר ובפמ"ג הסכימו שכוונת השו"ע הוא רק אם עשתה לפעמים דרך מקרה שמותר אחר השבת ליהנות‬ ‫מהם‪ ,‬אבל אם היא עושה כן תמיד‪ ,‬מחויב למחות‪:‬‬

‫‪85‬‬