משנת חכמים מתורתם של רבותינו גאולה רק עם אליהו הנביא הרה"ג רבי יואב אליצור שליט"א פרשת ⋅ חיי שרה גליון 407 תשפ"ג אחרי כן יצא אחיו וידו ו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" וגו' וכתב רש"י )ויקרא פכ"ו פ' מב'( בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליהו חסר, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון, שיבוא ויבשר גאולת בניו. וכתב הרב שך זצ"ל, שלמדנו מזה שני ענינים, האחד, שבתחילת היצירה של האומה הישראלית, ראה יעקב את הצורך להורות לבניו לקראת מה צריכים הם לצפות לאליהו הנביא שיבשר להם את בוא הגאולה, שאיפה זו מנחה את כלל האומה להעריך את חיי העוה"ז רק כהכנה לקראת ימות המשיח, שהם הימים בהם נזכה לשלימות ומדרגות גבוהות בידיעת ה', כמו שנאמר, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והענין השני ששאיפת עם ישראל תהיה לגאולה רק באמצעות אליהו הנביא, שהוא יהיה המבשר את בוא משיח צדקנו, ולא באמצעות גורמים אחרים לפיכך, נטל יעקב עירבון מאליהו, כדי לשלול את כל הרעיונות האחרים אודות הבאת הגאולה באופן אחר תורתינו הקדושה מעידה על כך, שלא תצמח לנו כל ישועה אחרת ולא נחמה מלבד הגאולה שתבושר ע"י אליהו הנביא, כמאמר הכתוב " הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", דרכים אחרות לגאולה מסכנות את הכלל ישראל, יצחק בפרשתנו בירך את עשיו "על חרבך תחיה", ואת יעקב בירך, " ויתן לך אלוקים" וגו' הגויים נלחמים בכוחם על זכויותיהם, כי כל ברכתם מותנית בכח החרב, " על חרבך תחיה" אבל עם ישראל התברך ע"י יצחק, "ויתן לך אלוקים" שמשמעותה של הברכה, שאנו זוכים בארצנו מכח מתנה מהקב"ה, ובשום פנים ואופן איננו יכולים לזכות בארץ ישראל בעצמנו ובכוחנו לפני בוא זמן הגאולה שנקבע מן השמים, "שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל, תורה, ארץ ישראל, וחיי העוה"ב" ארץ ישראל ניתנה לנו במתנה, "ויתן להם ארצות גויים" וגו', וא"א לחטוף אותה בכח הזרוע, המחשבה שעם ישראל יוכל לגאול את עצמו ב "בכוחי ועוצם ידי" בלי אליהו, בלי משיח, בלי הקב"ה, היא המסוכנת ביותר לקיום העם, והשביעו אותנו על כך," השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעירו ואם תעוררו את אהבה עד שתחפץ", ואמרו חז"ל, שלא יעלו ישראל בחומה, דהיינו בכח הזרוע, ושלא ימרדו באומות העולם, ובמדרש מביא, " ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים" וגו' שניסו בני אפרים להביא את הגאולה בכוחות עצמם, וטעו ויצאו שלושים שנה קודם הקץ ונהרגו, מאחר, ובניסיון לגאול את עצמינו ללא הקב"ה, ישנה התרסה, שהנה אנחנו יכולים להסתדר בכוחות עצמנו ללא הקב"ה, כמו שאמר בר דרומא, " הלא אתה אלוקים זנחתנו, ולא תצא אלוקים בצבאותינו", כלו', ננצח בכח צבאותינו ואין לנו צורך בעזרה משמים, אל תעזור לנו ואל תפריע, ואנחנו נסתדר לבד, ועי"ז נחרבה טור מלכא ועי"ז נחרבה ביתר, כי "אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר", אי אפשר לקחת בכח הזרוע בלא שה' יתן לנו, כי זוהי ברכתינו "ויתן לך האלוקים", ואם ה' לא יתן אף אחד לא יוכל לקחת בכח הזרוע, כוחו של עם ישראל הוא בפיו ולא בזרועותיו, וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן , שישראל מסתכלים כלפי מעלה לאביהם שבשמים, היו מתגברים, וזוהי המלחמה בין ישראל לאומות העולם לאורך כל ההיסטוריה, הם בברכתם "על חרבך תחיה", "הידים ידי עשיו" ואנו בברכתינו, "הקול קול יעקב" ואז, "ויתן לך אלוקים" אמר דוד המלך "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" ואמרו חז"ל, בזכות מה היו רגלינו עומדות במלחמה, בזכות שעריך ירושלים, בזכות בחורי הישיבות הלומדים בתורת ה' ימים ולילות, בזכות "הקול קול יעקב", זה כוחו של עם ישראל, "אלא ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", אמר דוד המלך " כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם" וגו', סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים, בשם ה' כי אמילם", מקיפים אותנו דבורים , מיליוני דבורים, מיליוני ישמעלים, מה דבורה עוקצת ומתה, אף הם עוקצים ומתים וכל החושב שיוכל לפתור את הבעיה בכח הזרוע, עם "על חרבך תחיה", עם ברכתו של עשיו, הרי הוא רק מסכן את הכלל ישראל, הקשה הבן איש חי, מדוע אמרו חז"ל, כשאין הקול קול יעקב אזי, הידים ידי עשיו, מדוע לא אמרו "חרבו של עשיו" וכן מדוע אנו אומרים במוסף, "מפני היד שנשתלחה במקדשך", ומדוע אין אנו אומרים מפני חרבו של עשיו שנשתלחה במקדשך, ותירץ עפ"י מה שאמרו חז"ל, " ביום השלישי ברא הקב"ה עצים ואילנות, כיון שראו ארזי הלבנון וכל האילנות הגבוהים שהיו ראשונים לעלות מן הארץ, מיד גבהו בעצמם וגאו מאוד, אמר הקב"ה אני שונא גאון וגובה, מיד ברא את הברזל, כיוון שראו האילנות שברא את הברזל, התחילו מרתתים ובוכים, אמרו, עכשיו נברא משחית לחבלנו, אמר להם הקב"ה, לא מפני הברזל יש לכם להתירא, אלא מפני המהרסים והמחריבים שמכם יצאו, כי מכם יצא בית יד לגרזן לקצץ את העץ מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, וזהו שאמרו חז"ל, חרבו של עשיו הייתה מוכנת משחר ההיסטוריה מברכת יצחק "על חרבך תחיה", אבל אין עשיו יכול להשתמש בחרבו בלי הבית יד, וכשאין הקול "קול יעקב" בבתי המדרש, אנחנו נותנים לחרבו של עשיו את "היד" להכותינו, וזהו שאנו אומרים במוסף, מפני "היד" שנשתלחה במקדשך, אומנם החרב היא שהכתה אותנו, אבל אנחנו נתנו לה את "היד", והודיענו חז"ל, שאין עצה ואין תבונה להינצל מברכת עשו "על חרבך תחיה", אלא ע"י פינו " הקול קול יעקב", ואז יתקיים בנו "ויתן לך אלוקים", ואז הרחמן ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבוא אליהו לקבל העירבון, את "הוו" שבשמו בחזרה מיעקב, ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות, והוא, הקב"ה, ורק הוא, יוליכנו קוממיות לארצנו לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

להזהר מהשפעת הסביבה יש להבין, אומר הגרי"צ דינר זצ"ל בספרו "מקדש הלוי", מדוע נתן הקב"ה לשני הצדיקים – יצחק ורבקה, בן רשע כמו עשו, אדמוני שופך דמים ורודף אחר תאוותיו? השל"ה הק' כתב בזה הלשון: "על כן היה יעקב תאום עם עשו, כדי שעשו ישאב את כל הזוהמה מיעקב, ומשם יפרד יעקב כולו קודש ועשו טמא טמא". נראה להוסיף על דבריו ולומר, שהקב"ה רצה ללמד את יעקב אבינו הצדיק, לאיזו שיפלות ניתן להתדרדר על ידי הרוע. וכל זה במגמה לעורר אותו ולחזקו לעשות כל מה שבידו, להתרחק מהרוע כמטחוי קשת! דבר זה נוגע לנו עד מאד. די לנו בהצצה לעבר הרחוב, אל עבר אלה שעדיין אינם נמנים על שומרי תורה ומצוות, כדי לראות ולהבין עד איזו שיפלות יכול האדם להגיע, כאשר הוא אינו דבוק בתורה הקדושה ובנותנה. חייבים אנו, איפוא, להתעורר ולהתחזק. לאחוז בשתי ידיים בתורתנו שהיא תורת אמת, ולהציל את נפשותינו מרדת אל עבר פי שחת. "קשוט עצמך" מה מאד נפלאים הם כחות הנפש שבאדם. אומר הגר"מ רובמן זצ"ל בספרו ."זכרון מאיר". כאשר כוונתו לומר נפלאים מלשון פלא ואפילו פלאי פלאים! הנה עשו מכריז ואומר "הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמיים". לאמור, אני יודע מדוע קראו הקב"ה ויצחק את שמו יעקב )ראה רש"י בשם המדרש(, ע"ש דרכו הערמומית כביכול. וזה בשעה שהנביא מיכה אומר "תתן אמת ליעקב", יעקב הוא סמל האמת. בעוד עשו עקב את אחיו כבר בהיותו בבטן אמו )ראה הושע יב(. הוא היה רמאי ידוע, עליו נאמר "איש ציד" ומפרש"י "לצוד ולרמות את אביו בפיו". וכן על הפסוק "יכרסמנה חזיר מיער" )תהלים פ(, אומרים חז"ל "מה חזיר בשעה שהוא רובץ פושט טלפיו, כלומר אני טהור, כך עשו" וכו' )מדרש רבה תולדות( מכאן עלינו ללמוד עד כמה טחו עיני אדם מראות חובה לעצמו, בה בשעה שאת האחרים הוא מבקר באותו דבר שהוא עצמו נגוע בו. עד שהוא טופל בזולת אפילו את נגעי עצמו! ואפילו כאשר השני זך ונקי. ישמרנו ה' ויוליכנו בדרך אמת, להפנות את חוש הביקורת אל עצמנו, ולפתח לימוד זכות על הזולת. מעלת היסורים איתא במדרש: "יצחק אבינו תבע יסורין. א"ל הקב"ה: חייך, דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל, שנאמר 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות'". ביאורם של דברים, אומר ה"חפץ חיים" )על התורה(. ידוע שכל מעשי האדם נשקלים בב"ד של מעלה בפלס ובמאזני משפט. לפיכך חובתנו היא להשתדל שהזכויות והמצוות, יכריעו את הכף. והנה בשעה שמביאים את האדם לדין, מתקבצים ובאים כל המליצים והסנגורים אשר נבראו מהמצוות שהאדם מקיים, ועומדים לימינו של הנשפט. במקביל באים גם המקטרגים בהמוניהם, ועומדים לשמאלו. כידוע, שהמצוות אשר אדם מקיים שלא בכוונה, או משום גורמים חיצוניים כגון כבוד, אין כוחן יפה כל כך. כנגד זה רוב העבירות נעשות בכוונה וברצון, ולעתים בחפץ הלב ובתשוקה. לפיכך, סבירה מאד האפשרות שהאדם יעמוד נבהל ומשתומם לנוכח המציאות המרה של הפניה לגיהנם. מה עושה "הצור תמים פעלו" החפץ בהצדקנו? מצוה מיד את היסורים שפקדו את האדם במשך ימי חייו, שיחושו לבוא לעזרתו, ויעמדו לימין הסנגורים. בכך יוכרע דינו לכף זכות. שכן ע"י היסורים מתכפרים עוונותיו של אדם, ואז הוא שמח ומודה לה' על היסורים האלה, בבחינת "אודך ה' כי אנפת בי". זה מה שאמרו חז"ל על יצחק, דבר טוב אתה מבקש. קיבלתם תוספת שבת לבריאות! לקוחות כללית ברכסים מרפאת שבת זמינה! מרפאת סביון, רח‘ סביון 40 מנהל קשרי קהילה לשירותכם! דני בוקובזה 8457898-054 שעות פעילות: ליל שבת 00:20-00:18 | שבת 00:12-00:8 לקחה של תורה הרה"ג רבי יעקב ישראל בייפוס נקודות מוסר לשולחן שבת לרפואת יוסף משה בן אורה יצחק בן תמר בתושח"י יו"ל ע"י משנתה של תורה - רכסים © 8706-846-054 com.gmail@Mishnatar 1557-653-4-153 · זמני היום - לאופק רכסים · הדלקת נרות ��������04:16 נץ החמה ������������ 19:06 סוזק"ש: מג"א ����� 05:08 מג"א - 72 � 15:08 גר"א����������� 53:08 סו"ז תפילה ..........44:09 חצות ...................27:11 שקיעה .................34:16 צאת שב"ק ויו"ט ....13:17 ר“ת ......................46:17 ברכת על נטילת ידיים אשר קדשנו במצוותיו מהי קדושה זו? מדוע היא בלשון עבר? הקדושה מחמת הציווי או הקיום? מדוע קוראים 'מצוות' ולא 'חוקים' וכדו'? מה פירוש המילה 'מצוה'? מדוע לא קראם 'ציוויים'? וציוונו על נטילת ידים מדוע לא אמר אשר קדשנו וציוונו לנטילת ידים? מדוע לא אמר ליטול ידיים, או רחיצת או נקיון ידיים? מהי לשון 'נטילה' ועניינה כאן? במה נשתנו ידיים משאר איברים? ביאור: עיקר ההודאה הוא על שהפרישנו ד' ית' והבדילנו לגבוה משאר אומות, ע"י עצם עול המצוות אשר הכניסנו תחתיהם. לש' מצוה מבטאת שם דבר של ציווי תמידי דרמיא עליה ולכך מודים בלש' עבר, דההודאה על עצם קבלת עול המצוות במעמד הר סיני. ואח"כ מוסיף לפרט הודאה מיוחדת על סוג המצוה הזו של נטילת ידים. היות ועניינם תפיסה והשגה, ואחריהם הולך כל הגוף, לכך נצטוינו על רחיצתם דוקא, להורות על הגבהת ענינם להיות נתונים לגבוה. וזהו לש' נטילה – הרמה, על דרך הכתוב וינטלם וינשאם. ]ישעיה סג, ט יעויי"ש[ מקורות: יעוי' סידור מהר"ל. ***** הרב צבי גודיק ****** משנת הברכות ביאורים ועיונים בנוסח הברכה

3 הכוחות הטבועים בנו בפרשות שלפנינו לומדים אנו על מעשה האבות הקדושים, היה מקום לחשוב, שקשה לנו להגיע לדרגתם, אנו הננסים מול ענקי קומה, אך ברוח חיים לרבי חיים מוואלוז'ין )פרק ה' מ"ג(, כתב דברים נפלאים בענין מעשה האבות, היכולים להועיל גם לנו, וז"ל: "כאן אמר אברהם אבינו ולעיל אמר מנח ועד אברהם ולא אמר 'אבינו', ירצה בזה על פי מה שכתוב במשלי "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו" כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר נפשו באור כשדים על אמונתו. וכן כל העשרה הנסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון לך לך. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב, ונסיון הרעב, שלא הרהר אחר מדות השי"ת". החסיד יעב"ץ כתב, שבשעה שהיתה בגלות ספרד הגזירה, או להשתמד או לעזוב את הארץ, אלו שהתפארו בפילוסופיה שלהם רבים מהם לא עמדו בנסיון, והנשים התמימות הם מסרו נפשם על קידוש השם. ובאמת כתוב בקורות העתים, שאלו שהלכו ליהרג, לא סתם מסרו נפשם על קידוש השם, אלא הלכו בשמחה, ואפילו חתן וכלה, תחת לילך לחופתם, הלכו בשמחה ליהרג על קידוש השם. הזמן יקר יותר מזהב אחד מהמעלות שכתוב על אברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים" )בראשית כד, א(- פירוש שהוא בא עם כל הימים, הוא ניצל את כל הזמן. אף אחד מאתנו לא רוצה להיות כסיל, אבל היצר הרע נקרא כסיל, כי הוא עושה את האדם כסיל, הוא מוכר לו כסילות. אמרו חכמים הזמן הוא יקר שבנמצאות, כל רגע ורגע האדם יכול לרכוש נצח, וכמו שאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו", אם יתנו לאדם סכום גדול לקצר את חייו בחצי שעה היסכים הוא לכך? הלכה פסוקה שגוסס אסור להזיז בו אבר, מפני שמקרב מיתתו וזה נחשב לשפיכות דמים. בואו ונראה, גוסס באיזה מצב הוא נמצא, דעתו לא צלולה וכו', ואעפ"כ נחשב לשפיכות דמים. בספה"ק מעוררים שהנה אם היינו רואים אדם שמשליך את כספו לים מה היינו אומרים שנטרפה דעתו, אז עוד יותר משוגע הוא מי שמבזבז את הזמן, הלא הזמן כל כך יקר, כל כך יקר!! אם האדם לא לומד מוסר הוא בכלל לא שם לב מה הוא עושה עם זמנו, הולך לישון במנוחה ולא כואב לו הלב על כך. כמה הוא חלי ולא מרגיש את לשון החזו"א "ולבזבז סתם רגע זה מגדולי העוונות". מנהג ישראל לתת לחתן שעון זהב, בטעם הדבר הסביר החידושי הרי"ם, שהרי שעון מסגרתו זהב, ואילו השעון בעצמו אינו זהב, כיון שמרמזים לו שהזמן עצמו יותר יקר מזהב, ואם האדם לא מתבונן הוא מבזבז את זמנו ולא מרגיש את האסון הגדול שיש לו מזה. ישנם כאלו שחושבים שאין להם כח ללמוד יותר ואינם מסוגלים ליותר, אך אם נשאל אותם האם מה שאתה כן יכול ללמוד אתה לומד, מה אז הם יענו?! בחור אחד אמר לי שהוא לא מסוגל ללמוד יותר, הגבתי לו על כך, הלא נשמת ישראל והתורה זה דבר אחד אז איך יתכן שאינך מסוגל ללמוד כפי ערך נשמתך, בטח משהו אחר טורד אותך מללמוד, אז הוא ענה לי שהוא שומע ניגונים לא כשרים, כיון שלכלך את נשמתו פג כחה. אל תחיו בלי שכל אך בל נחשוב שאהבת התורה נשמרת בכל עוזה מאליה, על האדם לעורר עצמו תמיד במעלת התורה כגון בלימוד נפש החיים )ש"ד(, וכמו שמצינו בסוף ספר מעלות התורה לרבי אברהם אחי הגר"א שציוה לצאצאיו ללמוד פעם אחת בחודש לפחות כדי להכיר במעלת התורה ולזכות לאהבתה, החפץ חיים חיבר את ספר תורת הבית העוסק בחיוב לימוד התורה לבעלי בתים ולא לבני תורה, כדי שלא יחשבו שבשיעור אחד ביום יוצאים ידי חובה, אלא, שאם יש להם פנאי חוץ מעבודתם הם חייבים בכך. בגמרא שבת )לא, א( כתוב ששואלים לאדם ביום הדין קבעת 'עתים' לתורה, לא עת אחד, א"כ אם לבעה"ב התביעה היא כזו, מה נענה אנן. הנביא צווח "שימו לבבכם על דרכיכם" אל תחיו בלי שכל, אל תחיו בלי התבוננות, פעם מאוד תצטערו על זה, כל אחד צריך לחפש עצות איך לנצל את הזמן, איך לא להרוג את הזמן. מסופר על אחד הגדולים שנכנס לחדר וראה אנשים מדברים, אמרו לו האנשים אנו לא עושים כלום, אנו רק רוצים להרוג את הזמן, אמר להם אותו גדול, הזמן זה הדבר הכי יקר את זה אתם רוצים להרוג. א"כ נמצא שאם האדם לא מתבונן הוא חושב שהוא בן תורה לכל דבר, והוא לא שם לב שלא לנצל את הזמן זה מגדולי העוונות. משנת המוסר מאוצרו של מרן המשגיח זצוק"ל 'אמר להם אותו גדול, הזמן זה הדבר הכי יקר את זה אתם רוצים להרוג' מרן המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל להערות - הרב ידידיה שוורץ: il.co.okmail@Ys9040 להערות: com.gmail@ia0527658778 אליבא דהלכתא נידוני הלכה לעורר המעיינים כמה דינים לגולל ספר תורה הרב ישראל ארלנגר מעלת הגולל איתא בגמרא במגילה ]ל"ב.[ 'עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל, והגולל נוטל שכר כולם', והטעם כתב הערוך השולחן ]סי' קמ"ז ס"ח[ משום שהוא אינו מניח שתהיה הס"ת פתוחה אחר הקריאה וזהו כבוד לס"ת. מה הכוונה 'גולל'? ויש לעיין מה הכוונה ש'הגולל' נוטל שכר, האם הכוונה למה שאנו קוראים כיום 'מגביה' או הכוונה למה שאנו קוראים כיום 'גולל', או שהכוונה לשניהם. המ"ב ]סי' קמ"ז סק"ה וס"ק י"ט[ כתב שהגולל הכוונה למה שאנו קורים היום 'הגבהה'. וכן משמע ברמ"א ]סי' קמ"ז ס"ד, ובסו"ס קמ"ט[. וסיים המ"ב דמטעם זה כדאי שהגדול יתכבד בהגבהה כדי שהוא יקבל השכר. אולם הגר"ח קניבסקי ]אלא ד' אמות של הלכה פי"ז סי"ג[ אמר ששמע מהחזו"א שמסתבר שהכוונה גם למגביה וגם לגולל. גלילה לילדים עוד כתב המ"ב ]סי' קמ"ז סק"ז[ שמה שכתוב בגמ' 'הגדול שבהם גולל', כיום אין מקפידים שהגדול יגלול אלא נותנים גם לאנשים בינונים משום דרכי שלום. וסיים המ"ב, שהמנהג לכבד בגלילה גם קטנים בכדי לחנכם במצוות. וכתב הגר"י טשזנר ]שיח תפילה שער י"ג עמ' שז[ דמכל מקום אין לכבד ילד מדי קטן שאינו יודע לגלול כמו שצריך. וכן אין זה מן הראוי לכבד תמיד ילדים כדי לא להוריד בחשיבות המצוה. הורדת רצועות התפילין מכף היד בספר 'גם אני אודך' ]חלק כ"ג סי' ג'[ הביא בשם הגר"ש דבליצקי דנשאל האם יש מקור להוריד רצועות התפילין מהיד. והשיב, 'אין לזה כל מקור בשום ספר והקהל עושה את זה לשם נוחות גרידא, ואני אינני נוהג להסיר ולהוריד'. לגלול על התפר עוד איתא שם בגמ': 'הגולל ס"ת צריך שיעמידנו על התפר'. והטעם כתב השו"ע ]סי' קמ"ז ס"ג[ שאם יקרע מהלחץ של הגלילה, יקרע התפירה ולא היריעה. ובשערי אפרים ]שער י' סי"ז[ כתב שבזמנינו אין שייך כ"כ החשש שמא יקרע, כיון שהקלף שלנו מעובד היטב וחזק. אך מ"מ יש להחמיר בזה גם בזמנינו. הנחת החגורה בשליש העליון יש נוהגים להקפיד לכרוך את חגורת הס"ת בשליש העליון של הס"ת. ונאמרו בזה כמה טעמים: א[ דומיא דמזוזה שמניחים בשליש העליון של הפתח ]וילקט אברהם סי' קמ"ז בשם הדברי חיים מצאנז[. ועיין בשו"ת דברי יציב ]ח"א סי' ע"ז[ שביאר דבריו. ב[ דומיא דאבנט שהכהן היה לובשו מול אצילי ידיו שהוא מעל החצי העליון. ]שערי חיים שער י' ס"ק כ"א[. אך בשו"ת מהרש"ג ]ח"ב סי' ד'[ כתב שאין שום עניין לקשור החגורה במקום מסוים ולא מצאנו מקור למנהג זה בדברי חז"ל. אלא שמנהג זה השתרבב מכך שבדרך כלל ידיו של הגולל הם כנגד שליש העליון. וכן שמעתי מהגר"ש דבליצקי שאין ענין להניח החגורה בשליש העליון. הגבהה וגלילה לאבא ובן או לב' אחים הגר"ח קניבסקי ]אלא ד' אמות של הלכה פי"ז הי"ז[ הורה שלכתחילה לא יתנו הגבהה וגלילה לאבא ובן. וכן כתב במשנת יוסף ]חי"ג סי' מ"ו[. והגר"ש דבליצקי ]פסקים דינים ומנהגים שבת ספ"ט[ הוסיף שגם בב' אחים יש קפידא. אולם בספר דולה ומשקה ]עמ' 113 ]הביא בשם הגר"ח קניבסקי להקל בזה. עד היכן ילוה הגולל את הס"ת כתב המ"ב ]סי' קמ"ט סק"ח[ דבין המגביה ובין הגולל צריכים ללוות הס"ת עד לפני הארון קודש ]ולא כמו שיש טועים ומלווים רק ד' אמות[.

4 לקחתי את ילדיי הצדיקים ליום כיף, בין היתר להשתכשך בים הגדול, הזדמנות האחרונה לפני בוא החורף. ב"ה הגיעו מים עד נפש... שמחתי לבשר לאשתי שמרגע זה אני מעביר את "ניהול הקייטנה" אליה! אל תעבירו אליי שיחות, אני הולך למנחה! לבשתי חליפה, חבשתי את הכובע וצעדתי שמח ומאושר מהחופשה הקצרה שניתנה לי. נכנסתי לבית כנסת שכונתי שהיה בקרבת מקום, מחפש לי מושב טוב ליד המזגן. פתחתי "משנה ברורה" ונשמתי עמוק, אח... זהו, אני בגן עדן... לא צריך 'ים', לא 'קיאקים', לא 'שניצל'. כלום! אני והמשנה ברורה שלי בתוך בית המדרש מול מזגן. ורק שלא יעירו אותי מהחלום הזה! לא עברו חמש דקות ומישהו ממרחק מנסה לסמן לי משהו. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז הוא ניגש אליי והודיע לי שאני אמור לתת שיעור בין מנחה לערבית. הסתכלתי עליו וחשבתי בליבי – מי בכלל נתן לו רשות להיכנס לגן העדן שלי? חוצפה! ואז עיכלתי את מה שאמר. ליתר ביטחון שאלתי אם הוא לא התכוון למישהו אחר במקרה. הוא הסביר את עצמו ואמר "ב"ה לתפילת מנחה מגיע ציבור גדול, אז אנחנו צריכים שתיתן שיעור בין מנחה לערבית". בלעתי את הרוק. היה לו עדיין טעם של קרטיב לימון מלפני חצי שעה, כשהייתי בים. "אני?!" שאלתי בפליאה, "מה הקשר??? אין לכם רב בבית כנסת?" "כרגע אין, אני הגבאי ואנחנו מאוד בררנים, אנחנו מחפשים מישהו שגדוש בתורה, ענו ובעל תפילה! אלו התנאים... זה ממש לא פשוט כלל למצוא רב כזה". "נו אדרבה, אז מה אתה רוצה ממני?" "מה זאת אומרת? יש לך חליפה, כובע, זקן יפה, פאות מכובדות, מן הסתם אתה יודע כמה דברים". "תקשיב", לחשתי לעברו, "אני לא יודע כלום, שום דבר, בור ועם הארץ! תעשה לי טובה, שלא יהיו בושות, זה כמעט בגדר הלבנת פנים. שחרר אותי!" התחננתי. הוא לא הניד עפעף, רק גיחך ואמר "איזה ענווה רבינו... אתה עולה לדבר, בלי תירוצים". רציתי לבכות. איזה גן עדן זה? זה גיהינום!!! הסתכלתי סביבי. המקום התחיל להתמלא, עוד כמה דק' תתחיל התפילה ואני כלוא בתוך בית מדרש בלי יכולת לברוח. שקט, התחילו את תפילת שמונה- עשרה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה כיוונתי כל כך טוב בתפילה! התחננתי לה', "אנא ה', תעזור לי! אני מבטיח לעזור לאשתי לשטוף כלים! גם להחליף חיתולים. אתה יודע מה? אני גם מוכן לקום באמצע הלילה כשהתינוק בוכה. בעצם, אני חוזר בי מההבטחה האחרונה... אנא ה', תעזור לי, שלח לי עצה!" ברוך שומע תפילה! לפתע הבזיק במוחי רעיון. אני אאריך בתפילת הלחש ממש עד הזמן של תחילת תפילת ערבית ואז כבר לא יישאר זמן למסור שיעור וב"ה יעזבו אותי בשקט! הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר ממול. נותרה כרבע שעה עד לתפילת ערבית. המשימה קשה, אך יש סיכוי שאצליח. לאחר כמה דקות החלו להישמע תזוזות קלות והתלחשויות, ולאחר מכן שוב שרר שקט. נראה היה שכולם סיימו את התפילה. כשהגעתי רגע לפני סוף התפילה, הצצתי שוב לעבר השעון, נשארו עוד שתי דקות לערבית. חיוך קטן עלה על פניי. את ה"שיעור" אני כבר לא אתן כאן. צעדתי בבטחה שלושה צעדים לאחור, "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו..." סיימתי. שקט מופתי, אני מסתובב אחורה אני רואה את כולם מחייכים אלי... הגבאי ניגש אלי בחום ואהבה מחבק אותי... "מה קורה פה?!" נחרדתי. "רבינו, נראה לנו שמצאנו את הרב המתאים לבית כנסת שלנו!!!, גדוש בתורה, ענו וכמובן בעל תפילה! ברוך הבא" לפעמים אברך אינו יודע את מעלת ההשפעה של התורה בעולמות, שאם כן, היה מנצל את ימי חייו בעולם הזה כפל כפליים! אלא ודאי שהוא יודע זאת, אך הוא לא חושב שזה "הולך" על התורה "שלו". תארו לכם אברך מגיע לשמיים לאחר 120 שנה והוא יצטער לשמוע עד כמה הוא היה חשוב שם! "מה, באמת הייתי כל כך חשוב?" חשבתי שזה "הולך" רק על 'הצדיקים' ואני שום דבר... ואז הוא יוצא נפסד מכל הצדדים. כאן בעולם הזה הוא סובל שאין לו שום הערכה עצמית ושם הוא יצטער שהוא חשב שהוא שום דבר! והחמיץ את כל חייו בענווה כוזבת. קדושת השבת שאלתי למרן המשגיח זצוק"ל בתחילת זמן חורף מה שרבים שואלים: דהנה היה לנו עד עכשיו ימים כל כך מרוממים ]אלול, ר"ה, עשי"ת, יוה"כ, סוכות, הו"ר, שמח"ת[, ומה יהיה כעת?... הביט עלי המשגיח בתימהון ואמר: הרי זוכים אנו כל שבוע - בשבת קודש...!!! והוסיף: הנה מרן הגרי"ס זצ"ל התבטא: גם אילו היה יוה"כ בא פעם אחת לשבעים שנה - - היה זה אושר נפלא מאין כמוהו. כך גם י"ל, דאילו היינו זוכים לשבת קודש אפילו רק אחת לשבעים שנה - גם זה לבד היה אושר גדול בשבילנו, וכל שכן כאשר אנו זוכים לה בכל שבוע. והוסיף: השבת משרה בנפשו של האדם מישראל רגשות יקרים ונעלים מאוד... ועל ידי הקדושה המושפעת עלינו ביום זה, אפשר להתקרב יותר אל השי"ת, להרגיש יראת ד', ולזכות להרבה דברים גדולים...! וכן יש בו מצוות יותר מבימות החול. אמרתי פעם למשגיח שבעבר לא היו ספרים המדברים בשבחה ומעלתה של שב"ק, וב"ה כיום יש הרבה ספרים. והמשגיח מצא לנכון לעורר אותי שתחילה יש ליתן לב לאשר לפני, ואמר: כתוב בתורה "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו", וכן אנו אומרים בתפילה, "וקדשתו מכל הזמנים" הלא באמת שמילים אלו לבד מספיקות ללמד אותנו מהי השבת, ואם תחשוב ותתבונן בזה, אזי תבין כמה גדולה מעלת השבת. וא"כ לשם מה צריך ספרים?! קודם כל תתבונן היטב לבד שוב ושוב במה שכתוב "וקדשתו, לא סתם אלא - מכל הזמנים"!!! ואמר" תדע לך, שישנם צדיקים שהרגישו בשבת קודש דביקות עליונה... עד כדי שהיה קשה להם לפרד משבת... ובאמת כולנו יכולים להגיע לכך! היתה תקופה שהחל לומר כמעט באופן קבוע דברי חיזוק במעלת השבת קודם לתפילת מעריב של ליל שבת, ופעמים שאח"כ היה ניגש שוב לומר דברים קצרים בעניינים העומדים על הפרק אחר סיום התפילה או קודם עלינו לשבח. השמחה והעונג בשמירת שבת אצל מרן המשגיח זצוק"ל היה אפשר לראות בחוש את ההנאה הגדולה שיש לו מהמצוה של שמירת השבת. בהזדמנות תו"כ ששוחח עימי על שב"ק רימז כי בשב"ק מזכיר לעצמו כל הזמן 'שבת היום'... ונזהר מראש כל הזמן שחלילה לא יכשל באיסור כל שהוא, אך לא די בזה, אלא שהוא גם נהנה ושמח בזה שנזהר כל הזמן שלא להכשל...!!! ביטוי לכך ניתן כאשר עבר פעם בשב"ק עם נכדו הצעיר הטה עצמו לכיוון המעלית, ואמר בשמחה: אילו היה יום חול היינו עולים במעלית, וכעת זכינו שהיום שבת קודש, לכבוד השי"ת אין אנו עולים במעלית... וכך היה מורה על עוד דברים: הנה אילו היה זה יום חול היינו עושים... אבל כעת זוכים אנו לשמור שבת ולא לעשות פעולה זו! וזהו שמחה גדולה עבורנו לשמור ע"ע בכל רגע שלא להכשל. וסיפר שהיה גוי שרצה להתגייר, ושאלו למה לך, הרי יש לך כבר עוה"ב משבע מצוות בני נח? והשיב: אני רוצה גם "עולם הזה", ואת זה יהיה לי רק אם אתגייר – ויהיה לי שבת קודש...! כעי"ז פעם כאשר שאלתי על הענין לומר "לכבוד שב"ק על מה שאוכלים, אמר: ראשית לא מספיק סתם לומר לכבוד שבת, אלא צריך גם להתכוין לכך, שזה לא יהיה כמו מס שפתים בלבד! וכן שזה לא מספיק לומר רק בתחילת האכילה, והוסיף שכך הוא נוהג שכל משך האכילה חושב או אומר לכבוד שב"ק – ושזה נפלא מאוד כך...! ]למשגיח היה קשה לשמוע שמשבחים את האוכל על טעמו, ורק היה אומר שהאוכל מיוחד לכבוד השבת קודש וכיוצ"ב, אמנם הסכים שכיום מדריכים שיש לשבח על טוב המאכלים[. בכתביו של מרן המשגיח זצ"ל נמצא כתוב: להזכר בשב"ק בשעת האוכל וכו', שבכל אדם מישראל שורה קדושה עליונה...! במשך שנים רבות המשגיח זצוק"ל מסר מדי יום אחרי תפילת שחרית, שיעור בהלכות שבת, לקבוצה מצומצמת של בחורים, וכבר סיימו כמה פעמים, ובכל פעם שסיימו ביקש המשגיח לחזור שוב מתחילה על ההלכות של שבת קודש, ולא עבר ללמוד דברים אחרים. )המשגיח היה מאוד מעודד וממריץ שישתתפו בשיעורי הלכה שנאמרו בישיבה, ואף הוא בעצמו היה מגיע במיוחד מביתו כדי להשתתף בהם, ואמר: המשתתף בשיעורים בהלכות שבת הקב"ה יעזור לו לשמור את כל דיני השבת!(. כמו"כ מרוב חביבותו לשבת כמעט בכל ער"ש כאשר היינו לומדים יחד, היה מבקש להביא מקודם את הטור ולראות ביחד מש"כ על מעלת השבת, ואח"כ היה אומר בשמחה כאלו דברים נפלאים האם היה מיותר שלמדנו זאת עוד פעם?! ענווה כוזבת הרב עמרם יעקוביצקי משנת המעשה מעשים נחמָ דים המפיק 8468706-054 - מהדורה מוגבלת - יוצא לאור ע"י: © כל הזכויות שמורות הדפסה: קהילות קודש מתורת יושבי בתי המדרש שבת במחיצת מרן המשגיח זצוק"ל • פרק א' הרב ישראל קניגסברג